מאגר סיפורי מורשת

תקופת הילדות בצרפת

שמואל ענב נולד בשנת 1938 בצרפת. השם הפרטי-שמואל: על שם הסבא מצד אימא שנפטר במלחמת העולם הראשונה, ושם המשפחה- ענב, מלשון צנוע, נשאר מגלות ספרד ושובש. שמואל הוא הצעיר במשפחה, ויש לו שני אחים גדולים: אחות בכורה שגדולה ממנו בשש שנים בשם נואלה (שעברתה את שמה לנילי), ואח שגדול ממנו בשנתיים בשם שלמה (בצרפתית- סלומון). שלמה למד להיות מסגר (אומן בברזל) בבית ספר מקצועי ונואלה למדה להיות עקרת בית (בצרפת היו בתי ספר לבנים ובתי ספר לבנות, והבנות אז למדו להיות עקרות בית). כשהתבגרה עבדה ב"אסיא" שהפכה עם השנים ל"טבע".

שמואל בצעירותו

ההורים של שמואל יוצאי טורקיה שהגיעו לבדם לצרפת. אביו ברח לשם בגיל 17 משום שלא רצה להתגייס לצבא העותמאני, ואמו נשלחה לשם ע"י אמה בגיל 14 מפני שאימא שלה הייתה אלמנה וענייה עם עוד שלושה ילדים, והתקשתה לגדל את הילדים. אימא של שמואל הגיעה לדודה שלו בצרפת וטיפלה בילדים שלה עד שחיתנו אותה עם אביו – שניסה להיות סוחר אבל לא הצליח, אז עבד כפועל בצרפת בבית חרושת לעשבי רפואה. אמו הייתה עקרת בית.

שמואל ומשפחתו גרו בליון (Lyon) שבצרפת עד שנת 1949. היה להם בית של שני חדרים, וכל האחים ישנו באותו חדר. השירותים היו של כל הקומה, לא היו מקלחת או אמבטיה (התקלחו בגיגית), והתנור היה מופעל על פחם. שמואל זוכר מצרפת שהיה נהוג לבוא הביתה להפסקת צהריים ולחזור אחריה לעבודה/לבית ספר, וכן שבימי ראשון (יום חופש) הוא והחברים שלו היו יוצאים לעשות פיקניק ליד הנהר.

תקופת מלחמת העולם השנייה

מכיוון שנולד ב1938, שמואל כפעוט / ילד, חווה את תקופת מלחמת העולם השנייה. הוא נשלח לשווייץ ע"י הוריו לקראת סוף המלחמה כשהיה בערך בן 7, מטעם הצלב האדום. לקחו לאושוויץ את דודה שלו ואת בן דוד שלו, והוריו ניצלו במזל: אביו כבר היה רשום לעבודות כפייה, אך בסוף הצליח להתחמק. כששמואל היה בחסות הצלב האדום הוא היה עדיין צעיר ותמים מאוד ולא היה מודע לכך שרודפים את היהודים. יתרה מכך- הוא גדל כנוצרי ולמד בבית ספר של גויים, ולכן בקושי ידע שהוא עצמו יהודי (ולמרות זאת- הסתיר את הזהות היהודית שלו. הוא השתדל שלא יראו שעשו לו ברית מילה וקרא לעצמו "סמי" במקום שמואל). הוא חזר מחסות הצלב האדום לאחר המלחמה למשפחה יהודית, וכחודש לאחר מכן חזר להוריו. אביו של שמואל הלך לבית הכנסת רק בחגים כשהם היו בצרפת, אבל בארץ הלך גם בשבתות.

העלייה לארץ

המשפחה עלתה לארץ בתחילת מרץ 1949, בסיועה של הסוכנות היהודית, וגם בעקבות תקרית בה אנטישמיים חשמלו את אביו של שמואל והשאירו אותו עם שלוש אצבעות כך שלא יכל יותר להיות פועל. הידידים הנוצרים של משפחתו של שמואל הזהירו אותם שאין להם מה לחפש בישראל כי יש שם רק מדבר, אבל הם עלו בכל זאת. הסוכנות היהודית הבטיחה להם תנאים טובים בישראל, אך הדבר לא ממש התגשם.

המשפחה נשלחה למרסיי ע"י הסוכנות לסוג של מחנה שהזכיר מחנה ריכוז, ולאחר שבוע הם עלו על אוניה בלתי-לגאלית לישראל. המסע לישראל היה מאוד מסוכן והיה חשש גדול מהתגלות האנייה ע"י הבריטים, ועל כן החליפו לנוסעים את השמות והורידו אותם לחוף בחיפה רק בלילה, למרות שהגיעו לשם כבר בבוקר. הכניסו אותם למשאיות והם הובלו למחנה עולים (שבהמשך נקרא מעברה). שמואל מספר ש"זרקו אותנו לתוך אוהל בפרדס חנה". היו באוהל רק מיטות ברזל והוא ומשפחתו לא בדיוק ידעו איפה הם נמצאים. היו שם הרבה פרדסים ותנים שצעקו בלילות והפחידו אותם. הסוכנות היהודית לא סיפקה למשפחה של שמואל את התנאים שהבטיחה: שמואל ומשפחתו עברו לפחונים בבית העולים, והשאירו אותם בבית העולים יותר זמו מאחרים, לדבריו של שמואל – בגלל שהם לא היו אשכנזים. שמואל מספר שהפקידה בבית העולים, שידעה גם לדבר צרפתית, סיפרה לאביו שצריך לשלם כסף כדי שתהיה לו חנות- כמו שהסוכנות הבטיחה להם, ובסוף הסתבר שהיא רצתה לקחת את הכסף לעצמה. אימא שלו התעצבנה והלכה "לסגור חשבון" איתה. בזמן שנשארו בפחונים בבית העולים, ההורים של שמואל שלחו אותו ואת האחים שלו לקיבוץ- כל אחד לקיבוץ אחר. אחיו נשלח לניר דוד, ושמואל נשלח לרמת הדסה ואז לגבעת חיים- שם גר שמונה חודשים. הוא שהה שם כחלק מעליית הנוער, והפרידו אותו ואת שאר העולים מהמקומיים בקיבוץ. לבסוף, ההורים שלו קיבלו צריף בגני תקווה בסוף שנת 1950 ושמואל והאחים שלו חזרו מהקיבוץ לשם.

לימודים, צבא ועבודה בארץ

לאחר שהשתקעו בגני תקווה וכל האחים חזרו מהקיבוץ – התחילו חיי משפחת ענב בארץ. אחיו של שמואל יצא לעבוד, ואמו נשארה עקרת בית. שמואל המשיך ללמוד וסיים בית ספר עממי ותיכון. הוא נשאר שתי כיתות כי לא ידע עברית וכי הלימודים בקיבוץ לא היו סדירים, ולכן רצו לגייס אותו לצבא עוד כשהיה בכיתה י', בשנת 1956- שבה התקיימה מלחמת סיני ורצו לגייס כמה שיותר צעירים לצבא. שמואל היה תלמיד טוב ומנהל בית הספר הממלכתי בגני תקווה שבו למד, השתמש בקשרים שהיו לו עם קצינים בצבא ופנה לצבא בבקשה שלא יגייסו אותו.

שמואל היה בנוער העובד אך סיפר שילידי הארץ היו גזענים ומפלים כלפי עולים חדשים, ולכן הוא לא נהנה שם. שמואל גם יצא לגדנ"ע. כשהתגייס לצבא שנתיים מאוחר יותר- בשנת 1958 (בגיל 20) הוא לא היה ביחידה קרבית אבל עשה טירונות של שלושה חודשים בבה"ד ארבע. בגלל שלמד בבית הספר במגמה ראלית והיה לו פרופיל נמוך, הציבו אותו בשלישות בממר"ם. שמואל שירת בצבא שנתיים וחצי ועבד במשמרות. כשלא הייתה לו תורנות שמירה- הוא חזר לבית ההורים בגני תקווה. לאחר שהשתחרר רצה ללמוד מתמטיקה כימית אך התחיל כבר לעבוד (כמה חודשים) בקריה, לאחר מכן עבד במקום פרטי ברמת גן, ולבסוף נכנס לעבוד בחברת IBM. המשכורת שם הייתה טובה מאוד והמקצוע עניין אותו, ולכן הוא וויתר על הלימודים באוניברסיטה. שמואל נכנס לIBM בתור מפעיל, אבל המשיך כמתכנת בשנת 1963- בתקופה שבה היו המחשבים הראשונים. לאחר 15 שנה בתפקיד, המחשבים שינו את אופי העבודה והמקצוע איבד את הרלוונטיות שלו ושמואל הפך להיות מנהלן בחברה והתעסק בכתיבת חוזים מול לקוחות (במשך שנתיים), ועוד 5 שנים עסק בגבייה ובחשבונות בחברה. בסוף שנת 1988, הציעו לו פרישה מוקדמת והוא קיבל את התנאים ופרש ב31 ביוני 1989, כשהיה בן 51 וחצי. משנת 1974 עד 1982 הוא גר בשכירות בתל אביב, ולאחר מכן קנה בית בתל אביב ליד הבימה. בסוף 2007 שמואל קנה דירת גן ביפו, שבה הוא גר עד היום.

החיים לאחר הפרישה מהעבודה

לאחר הפרישה, שמואל עשה הסבה מקצועית ולמד גינון שמונה חודשים, מפני שזה היה התחביב שלו. כשהיה ילד, שמואל אהב מאוד לקרוא ספרים (בצרפתית) ולגנן. היה להם דונם של אדמה, והוא היה אחראי לגינה. לאחר הפרישה ועד היום שמואל אוהב ללכת לקונצרטים, לשחות בבריכה, לצאת לטיולים ועוד. כיום שמואל מטפח גינה בדירתו ביפו.

אביו שלו שמואל נפטר בחורף 1988 ואמו בקיץ 1991, לפני מלחמת המפרץ. בשנת 2005, בגיל 67, גילו לשמואל סרטן בקיבה. הוא עבר ניתוח, טיפולים והשתקם במשך כשנה. הסרטן גרם לשמואל לחשוב אחרת ולשנות את האופי שלו במובן מסוים. "חיים רק פעם אחת".

זהות מינית 

בסביבות גיל 13 שמואל התחיל להבין שהוא נמשך ל"נערים ולא לנערות". הוא מספר שלא הייתה בכלל קיימת המילה "הומו": לא כמו היום שזה שגור בדיבור, גם לרעה וגם לטובה. לא היה שום מידע על להט"ב, ושמואל מספר שהוא ראה את המילה "הומו" בפעם הראשונה רק כשמצא ספר היסטוריה על תולדות יוון שבו היה מסופר בצורה מאוד כללית ומרומזת על סוקרטס, שהוא כנראה היה הומוסקסואל. הוא זוכר שהסתובב פעם ברחוב הירקון בתל אביב ומישהו נעץ בו עיניים, והוא "קיבל מזה שוק וברח". הוא זוכר גם שפעם אחותו הביאה הביתה ספר על מין והוא הצליח לקחת אותו וללמוד על מיניות. בגיל יותר מאוחר, בבית הספר, כשתלמידים אמרו "הומו" כמילת גנאי- הוא העיר להם ואמר שלהיות הומו זה לא דבר רע. בהמשך, הוא כבר הפסיק להעיר על דברים כאלה. בכל התקופה שגר אצל ההורים שלו בגני תקווה, שמואל לא חי כהומו וגם לא חי לגמרי כהטרוסקסואל. מצד אחד הוא לא חי כהומו מפני שלא הכיר הומוסקסואלים כמותו ולא ידע עם מי לדבר- המפגש היחידי שלו עם החוויה ההומוסקסואלית היה דרך מפגשים אקראיים שבהם לא נאמרה מילה על קהילה או על זהות מינית שונה, ומצד שני, הוא גם לא חי כהטרוסקסואל מכיוון שלא יצא עם בחורות. משפחתו של שמואל ניסתה פעמיים לשדך לו נשים כי חשבה שהוא פשוט מתבייש להזמין אותן לצאת אתו, אבל לאחר פעם אחת שבה המשפחה הזמינה אישה למסיבה כלשהי וראתה שהוא לא ניגש "להתחיל" איתה, הם עזבו את העניין. פעם הוא יצא לדייט אחד עם מישהי. לאחר כמה שנים, התברר שהיא בת דודה של אחד מבני הזוג הקודמים שלו. שמואל אף פעם לא שיחק דמות אחרת, אבל גם לא אמר במוצהר שהוא הומו. גם כשהיו הצעות, הבהיר שהוא לא רוצה לצאת עם מישהי.

שמואל פגש את בן הזוג הראשון שלו בימים האחרונים של מלחמת יום כיפור כשהסתובב ברחוב הירקון בתל אביב, והיה אתו כחודשיים. דרך אותו בחור הוא הכיר הומואים נוספים, ולאט לאט נהיה יותר מעורה בנושא הלהט"בי. בשנת 1977- שמואל הצטרף לאגודת הלהט"ב (שבתקופה ההיא עוד נקראה "האגודה למען זכויות הפרט", משום שלא רצו להזכיר מילים שקשורות להומוסקסואליות, שהייתה אז מחוץ לחוק). בתקופה הזו השיח הציבורי היה בעיקר על הומואים ולא על לסביות/ביסקסואליםות/טרנס* (כשהדיבור על טרנס* היה רק במונחים של קוקסינליות). שמואל אף פעם לא תפס את עצמו כהומו רק כשזה נוגע למין, אלא הבין שזה חלק מרכזי בזהות שלו,  ובגלל שבתקופה ההיא דובר רק על מין הומוסקסואלי ולא על משהו מעבר לכך- הוא הרגיש שונה ולא ידע איך לממש את הזהות שלו כפי שרצה.

פעם, מישהו גם רימה אותו – הוא הציע לו לטייל בים, אבל כשהגיעו לים  הגיעו עוד כמה גברים שהרביצו לו וגנבו לו את השעון שקיבל בבר המצווה שלו, כל זה בגלל שהוא הומו. בשנת 1975 בערך הייתה לו עוד מערכת יחסים עם מישהו במשך כמה חודשים, שלאחר מכן ירד מהארץ לספרד ונפטר מאיידס. בכל התקופה שבה התפרצה מגיפת האיידס שמואל היה קצת רחוק מזה ו"מחוץ לתחום". הוא עצמו לא פחד להידבק, אבל היו לו חברים שנדבקו.

בסוף שנות השבעים ובמשך שמונה שנים, היה לשמואל בן זוג. הוא הכיר אותו דרך בחור אחר, והתאהב בו. בן הזוג של שמואל היה מאוד בארון וההורים שלו היו הומופובים וידעו על כך שהוא יוצא עם גברים למרות שלא סיפר להם. בשלב מסוים בקשר, אימא שלו התקשרה לשמואל, קיללה אותו על זה שהוא הומו וביקשה ממנו להפסיק להטריד את הבן שלה. היא הציבה לו אולטימטום שתוציא אותו מהארון בIBM, אבל שמואל לא התרגש מזה כי חלק מהאנשים בIBM כבר פחות או יותר ידעו עליו, וסיפר לה שהבן שלה הוא זה שהתחיל אתו. אימא שלו הבינה ש"אין עם מי לדבר" והחליטה לשכור בלש שיעקוב אחרי הבן שלה כדי שתוכל "לתפוס אותו על חם" כשיהיה אצל שמואל, וכשהיה מגיע לשמואל הביתה- הבחור נכנס מאחורה כדי לבדוק שהבלש לא שם. בעקבות התקרית הזאת, התרחש נתק בין השניים למשך כמה חודשים.

לאחר שמונה שנים של קשר, בן זוגו של שמואל עזב לטובת נישואין עם אשה. הוא אפילו הזמין את שמואל אחר כך לחתונה, אבל שמואל לא בא ובשנת 1981 הם סופית נפרדו. לאחר מערכת היחסים הזאת לא היו לשמואל עוד מערכות יחסים ארוכות אחרות.

פעילות חברתית-אקטיביסטית בקהילה

שמואל נרשם כחבר באגודה למען הלהט"ב בשנת 1977. בתחילת שנות ה80, שמואל היה פעיל בחוג החברתי התרבותי שפעל באגודה במשך 4 שנים ובו היו 300 חברים שנפגשו לפעילות בערך כל שבועיים. שמואל השתתף בכל האסיפות הכלליות של האגודה, ואף נבחר לוועדת הביקורת של האגודה במשך שנתיים. במקביל, שמואל היה מעורב בהקמת הוועד למלחמה באיידס. בנוסף לכך, שמואל ערך את העיתון של האגודה למען הלהט"ב, "נתיב נוסף", שהיה נשלח לחברי האגודה הרשומים בדיסקרטיות. בדף הראשון של העיתון היה כתוב את שמות העורכים, ביניהם שמואל. אחת הנשים שעבדו באותה מחלקה של שמואל בחברה, הייתה גם חברה באגודה, וכך היא שמעה על היותו הומו. היא שמרה את הסוד שלו במשך שנה, עד שבסוף שמואל שכח נייר של החוג החברתי-תרבותי במשרד והמזכירה שלו ראתה אותו והפיצה אותו לכל המחלקה. לשמואל לא היה אכפת והוא לא הכחיש את היותו הומו בפניהם. לאחר מכן שמואל היה חבר ב"יין נושן"- קבוצה של כמה הומואים מבוגרים שנפגשו פעם בשבוע דרך האגודה, ובהמשך, בשנת 2005 הצטרף לקבוצת קשת הזהב (שהיא קבוצה מונחית, בניגוד ל"יין נושן") בה הוא פעיל עד היום. בנוסף לכך, שמואל שותף בפרויקט "מעגלים"- שמייצר קשר בין הקבוצות השונות בקהילה הלהט"בית. במסגרת פרויקט "מעגלים", שמואל, ביחד עם נציגים מאיגי (ארגון נוער גאה) ומ"בשלה" (ארגון נשים גאות מעל גיל 45), הריץ את פרויקט "אבוקה" שיצר מפגשים דו חודשיים בין שלושת הקבוצות- איגי, בשלה וקשת הזהב.

הזוית האישית

סיפורו של שמואל ענב הועלה כחלק משיתוף פעולה בין תכנית הקשר הרב דורי, תנועת הנוער הגאה "איגי" ו"המרכז הגאה" של עיריית תל-אביב יפו.