מאגר סיפורי מורשת

שמי שושי בר, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. נולדתי בהונגריה בחודש מרץ בשנת 1950. הוריי נולדו לפני מלחמת העולם השנייה. אבא שלי נולד בשנת 1895, לפני 123 שנים. אימא שלי נולדה בשנת 1908. אבי איבד את אשתו הראשונה ושלוש בנותיו.

אני מרגישה דור שני לשואה, בגלל שאיבדתי את שלושת אחיותיי. אילולא הטרגדיה הזו, היינו משפחה גדולה ומאושרת. אימא שלי נשארה עם ילדה אחת אחרי השואה. הוריי הכירו אחרי המלחמה והתחתנו. הם מאוד רצו לשקם את עצמם ולבנות חיים חדשים אחרי המלחמה. אבי שוחח איתי הרבה על הרצון העז להגיע לארץ ישראל. אבי היה מאוד ציוני ברגשותיו והיה לו מאוד חשוב לחזור. אבל הגורל  שלו כנראה, לא נתן לו.

בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, אבי היה רק בן 19 והיה חייל בצבא האוסטרו הונגרי. הם הגיעו לארץ להילחם וכך הוא ביקר בארץ. הוא חזר להונגריה כי הוא היה צעיר ולא רצה להישאר בארץ ללא הוריו. לעומת זאת, אני הגעתי לארץ ונשארתי.

נולדתי כשאבי היה בן 54 ואמי בת 42. זה רק מראה כמה חשוב היה להם להתגבר על הטרגדיה של אובדן משפחתם הראשונה והרצון לבנות חיים חדשים מלאי תקווה. אבי מאוד רצה לעלות לארץ, אבל היה מבוגר מידי בשביל זה. קשה לעלות לארץ חדשה בלי שפה ובלי כסף ,לכן הם נשארו בהונגריה ,אבל חינכו אותי על אהבת ארץ ישראל והיהדות. אחרי סיום לימודיי בתיכון בהונגריה יצאתי לצ'ילה לביקור ארוך אצל אחותי ,אשר גרה בצ'ילה עם משפחתה מצד אמי. שם למדתי כימיה באוניברסיטה. משנת 1971 עד 1973 היה ממשל איינדה בצ׳ילה, שהיו ממשלת שמאל. ממשלת שמאל הייתה בעד עזרה לפועלים, חלוקת מפעלים, הם בעצם היו סוציאליסטים. בשנת 1973 הייתה מהפכה נגד הממשלה של איינדה בשם פינוצ׳ט (גנרל של הצבא חונטה). כשהוא עלה לשלטון רצחו הרבה מאוד יהודים ,בגלל שהם היו בממשלת איינדה (שמאלנים). באותה שנה, 1973, התחלה מלחמת יום הכיפורים ואז הבנתי סופית שמקומי בישראל!ֿ

העלייה לארץ

עליתי לארץ לפני 45 שנה, בתאריך 14 באוקטובר 1973. הגעתי לארץ ישראל מתוך רצון לתרום ולעזור למדינה שלי. נחתתי בלילה בנמל תעופה בן גוריון. כל נוסעי המטוס הגיעו לארץ חדורי מטרה לעזור למדינה. לא ידעתי אף מילה בעברית. בירידה מן המטוס התחברתי לבחורה שידעה ספרדית, כי אני באתי מצ'ילה ושם מדברים ספרדית. הבחורה שימשה לי כמתורגמנית וענתה לשאלות של החייל שחקר אותי. אחת השאלות הייתה: ״תגידי מילה בעברית״, במטרה לבדוק אם אני יהודייה. כששאל אותי איזה יום היום, עניתי ביידיש "שאבעס", שמשמעו ״שבת״ בעברית, ואז הבין שאני יהודייה ונתן לי להיכנס ארצה. כך הגעתי לארץ.

עם הגיעי פגשתי את דודי, אח של אבא שלי, שעלה ב-1920. הפגישה הייתה מאוד מרגשת. הוא לא האמין שהעזתי להגיע באמצע המלחמה. הגעתי בתאריך 14 לאוקטובר 1973, זה היה שמונה ימים לאחר פרוץ מלחמת יום כיפורים, מתוך רצון להילחם ולעזור. היות ולא ידעתי אף מילה בעברית, שלחו אותי ישר לאולפן של הטכניון בנתניה. היום במחשבה לאחור, אני לא תופסת את זה – שאימא שלי שנשארה בהונגריה הרגישה שהבת המפונקת שלה השאירה הכל מאחור וטסה למקום כזה מסוכן. היא התקשרה לדודי, מרוב דאגה לא יכלה להוציא מילה מהפה ורק בכתה, בסוף ביקשה ממנו לשמור עליי. היום, כשאני אימא וסבתא בעצמי, אני מאוד מרחמת על אמי ומבינה אותה.

אינני מבינה איך לא פחדתי, כנראה שהצעירים פוחדים פחות. כאימא אני מאוד דואגת לילדיי ונכדיי. כולנו חיים באושר בארץ ישראל. אני מאמינה שאנחנו חייבים להישאר כאן כי אין לנו – ליהודים – ארץ אחרת. חייתי בארצות אחרות, ואני בטוחה שליהודים יש רק מקום אחד להיות בו והוא מדינת ישראל!

שושנה כיום

היום אני כבר אימא לשני בנים: דוב ורון, וסבתא לארבעה נכדים. לדוב יש בן אחד. לרון שלושה ילדים. אני גמלאית מעירית חיפה. הייתי לבורנטית בבית ספר 38 שנים. אני חיה בזוגיות יפה וארוכת שנים עם קלמן הר-זיו. יש לי היום חיים טובים ויפים, אני מאושרת לחיות בארץ ישראל.

בן זוגה של שושנה, קלמן הר-זיו, השתתף אף הוא בתכנית הקשר הרב דורי. לקריאת סיפורו לחצו כאן

הזוית האישית

אפומיה: אני מאחלת לך קודם כל בריאות! אושר לך ולמשפחתך. הסיפור שלך מאוד מרגש שיישאר כאן לעוד הרבה דורות, אוהבת אפומיה!

ליאו: אני מאחל לך המשך חיים טובים וארוכים, לך ולמשפחתך. שתזכי לחתן את הנינים שלך ושהם יזכו לשמוע את הסיפור שלך! אוהב ליאו.

שושנה: אני מאחלת, קודם כל, בריאות וחיים ארוכים. שכל אחד מכם יצליח בלימודים, בצבא ואחר כך בקריירה שתרצו. ושתזכו להקים משפחה יפה וזוגיות ארוכה ואוהבת עם המון ילדים משלכם מוצלחים ויפים כמוכם, אוהבת שושנה בר!