מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור של ריטה שלחון ואמה אוטולנגי

סבתא ואני בתכנית
סבתא עם אימה רוזה, אחותה רחל ואחיה רפאל
ילדותה ובגרותה של ריטה שלחון

הסיפור של ריטה שלחון קרמני ואמה אוטולנגי

שמי ריטה שלחון קרמני. נולדתי ב- 18 לינואר 1951 בביירות בלבנון. אבי העריץ את ריטה הייוורט שחקנית אמריקאית מפורסמת באותם הימים והחליט לקרוא לי על שמה. שם משפחתי היום  מורכב משם הנעורים שלי – שלחון ושם אבי ילדיי ממנו אני גרושה – קרמני. שלחון הוא שם טורקי היות ואבי יליד טורקיה.

אני ילדה שלישית במשפחתי. לפניי בן בכור ולאחריו בת. אחי הבכור רפאל חי כיום במונטריול בקנדה. אחריו נולדה אחותי רחל שגרה בישראל. אני נולדתי שלישית ואלי אחי הצעיר ממני, גר בישראל גם הוא.

בבירות גדלנו עם משמעת מאוד מוקפדת כאשר אבי קבע את הכללים. הוריי הקפידו על חינוך שווה לכולנו ולא היה הבדל בחינוך בין בנים לבנות. למדנו כל יום עד ארבע אחר הצהריים בבית הספר. היינו תלמידים מצטיינים, גדלנו בבית תרבותי, עסקנו במוסיקה, בספורט, בקריאת ספרים, בטיולים ונהנינו מנופי לבנון היפה, הן בחורף כשהחלקנו על השלג והן בקיץ כשהלכנו לשחות בים. היתה לי ילדות מאושרת.

משפחתי גרה בשכירות בעיר ביירות, בירת לבנון, קרוב מאוד לרובע היהודי ששמו היה ואדי אבו ג'מיל. יחד אתנו באותה דירה גרה משפחה יהודית נוספת. בדירה היו ארבעה חדרים: חדר שינה למשפחתי, חדר שינה למשפחה השנייה, סלון חדר אוכל מטבח מקלחת ושירותים משותפים. בדירה היתה קופסא מאורכת, בה הניחו בלוק קרח ענק, ואשר שמשה כמקרר. ברבות הימים המשפחה השנייה שגרה אתנו עלתה ארצה ונשארנו לגור לבד.

בוואדי אבו ג'מיל שכן בית הספר אליאנס, בית ספר יהודי צרפתי בו התחנכו 95% מילדי הקהילה, וכן בית הכנסת הגדול "מגן אברהם" בו התפללו יום יום ובחגים. ב"מגן אברהם" ערכו גם את החתונות. אנחנו התפללנו "בבית הכנסת הספניולי" של דוברי לדינו, בו ביקרנו בחגים. ברובע היהודי שכנו משרדי הקהילה היהודית, מגרשי הספורט מהם נהנו ילדי הקהילה, אולם אירועים למסיבות סוף שנה ומועדון ריקודים שהיה פתוח במוצ"ש ובו נהגנו לרקוד ריקודים סלוניים. היו גם מכולת אחת בבעלות יהודית של סבא שלי מצד אמי, אליהו מן, האטליז עם הבשר הכשר, מקום לאפיית המצות לפסח, מאפייה וחנות למוצרי חלב. לא הייתה מרפאה אלא רופא יהודי ומיילדת יהודייה. רכשנו את התרופות בבית מרקחת ציבורי.

מספר משפחות יהודיות גרו בשכנות לנו. האימהות כל בוקר רכשו ירקות ופירות טריים מרוכל עם עגלה אותה היה דוחף ולאחר מכן ישבו לשתות קפה והילדים שחקו יחדיו.

בבית דברנו צרפתית בלבד כפי שאבי החליט, שמענו בבית מוזיקה מערבית, קלאסית, אופרה ומוסיקה עכשווית. בשוק עם החנוונים דיברנו ערבית מתובלת בצרפתית. השכנים שמעו מוזיקה ערבית בקולי קולות שהגיעה עד אלינו הביתה. היו שכנים איטלקים, כורדים וארמנים. כולם חיו באותה שכונה בשכנות טובה. אצל סבא וסבתא מצד אמא דברנו ערבית ובפסח קראנו את ההגדה, פרק בערבית ופרק בעברית, אצל סבא וסבתא מצד אבא דברו לדינו (הם היו ילידי טורקיה) ושרנו רומנסות בלדינו.

בקרנו את הסבים בערבי חג. מחוץ לגבולות ישראל חוגגים בכל חג שני ימי חג. בערב החג הראשון בקרנו אצל הורי אבי, ובערב החג השני אצל הורי אמי. אמי ממשפחת מן, משפחה לבנונית שורשית, בישלה ארוחות לבנוניות לפי הסדר של ימות השבוע. אני אהבתי במיוחד סלט טבולה ועוגיות מעמול ממולא תמרים שאמי הכינה.

זכורים לי במיוחד הטיולים המשפחתיים. נסענו ברכב המשפחתי ושרנו בקולי קולות שירים צרפתיים או ישראליים. אבי חנה בכפר על ראש ההר וצעדנו עד למורד ההר ברגל. בדרך ישבנו בבית קפה פתוח בו ניגנה תזמורת שירם אירופיים ורקדנו לצלילי התזמורת.

שירי הילדות שלי היו שירי ילדים בצרפתית אותם לימדה אותנו המורה לסולפג' מאדאם קוזלובסקי בבית הספר. המורה קמחין שלימד אותנו עברית, ושירי החגים עם מנגינה של הקהילה הלבנונית ערך  בשבת "עונג שבת" באולם המופעים ולימד אותנו שירי ארץ ישראל, כמו "בדרך לתבור…" או "היתה ילדה על הירדן…" ו"צאנה צאנה…" .

גדלתי בבית מוזיקלי. אבי ניגן בכלים רבים ממגוונים כמו מנדולינה, אקורדיון, ממפוחית פה וכו'…היה מנגן ואנו מלווים את נגינתו בשירה. לימים הוא שלח אותי ללמוד נגינה על פסנתר אצל מורה פרטי, ולחוג בלט למרות שלא היה נהוג בקהילה.

בילדותי לא יצאנו לשחק בחוץ מפני שגרנו בסביבה של גויים. בבית, נהגנו לשחק בעיקר משחקי קופסא או אילתרנו משחקים. לפעמים שיחקנו בחצר הבניין בקפיצה על חבל או על הרצפה פה סרטטנו רבועים. לעיתים רחוקות הלכתי לילדה של השכנים. בבית דאגו שנהיה עסוקים. רקמנו גובלן ותפרנו בגדים בהדרכת אבי.

בילדותי חגגו לי יום הולדת בבית. היינו מזמינים את חבריי לכיתה. שיחקנו משחקים כמו טלפון שבור או כסאות מוסיקליים ואמי רוזה ז"ל הכינה שולחן עם מטעמים מתוקים לבנוניים כיד המלך.

נהגנו לבקר בקולנוע, עם ההורים נהגנו לטייל, לצעוד ולשחק טניס, ללכת לים לשחות, לנסוע להרי הלבנון לגלוש על השלג. בנוסף, בקיץ, נהנו לבקר את הסבא והסבתא בעיירות נופש "בחמדון" או "עלה". בחורף כשבגרנו, הלכנו במוצ"ש לרקוד במועדון של הקהילה היהודית.

בית הספר היהודי אליאנס פעל עד לגיל 15, כתה ט'. כל הילדים למדו בו. גן הילדים נמצא היה במתחם בית הספר. בבית הספר היו כיתות בנים, כיתות בנות וכיתות מעורבות של בנים בנות. גדר ברזל הפרידה את החצר של הבנים מזו של הבנות.

בגן הילדים למדנו עד 16.00 עם הפסקת צהריים מ 12.00 עד 13.00 לארוחת צהריים בבית. השיעורים כללו שיעורי מוסיקה, תפירה וספורט. בצרפתית למדנו את שיעורי הליבה, גאוגרפיה היסטוריה וספרות צרפתית ושירים. בערבית למדנו ספרות ערבית היסטוריה וגאוגרפיה של לבנון. בעברית למדנו קרוא, כתוב דקדוק והכתבה, מנהגי החגים היהודיים שירי החגים, הגדה של פסח בנוסח יהודי לבנון.

הצטיינו בלימודים ונהנינו להיות רשומים בלוח הכבוד כל טרימסטר.

זכורים לי טקסי החגים כמו טקס חנוכה שנערך בבית הכנסת צמוד לבית הספר, מסיבות סוף השנה באולם האירועים עם הופעות. בכל אירוע תרבותי נבחרתי להשתתף ושמחתי להשתתף.

הקהילה הפעילה חוגי אתלטיקה קלה, כדורסל ,חוג צופים וחוג ג'ודו. חוג האתלטיקה התקיים בשעה 6:00 בבוקר 3 פעמים בשבוע. אחותי ואני השתתפנו בו ובגיל 13 התבקשתי לאמן קבוצת בנות 8.

החופש הגדול היה ארוך מאוד: מהראשון ביולי ועד אחרי חגי תשרי. רוב היהודים בתקופה הזאת שכרו דירות נופש בכפרים עלה, בחמדון או פלוג'ה. אנחנו נשארנו בביירות כי אבי, שנתן שרות תיקון מכשירי אלקטרוניקה על האניות, לא רצה להתרחק מהנמל במידה וייאלץ לנסוע לעבוד בנמל טריפולי או בנמל צידון. בחופש הלכנו לים, לבתי קולנוע, בקרנו את הדודים והסבים בכפרי הנופש וטיילנו ברגל בצעדות  בחורשות.

בגיל ההתבגרות שלי חוויתי משבר קורע לב: בגיל ארבע עשרה וחצי הייתי נערה יפה ומלאת חן ואנרגיות טובות. בזמן שהלכתי ברחוב הראשי של הרובע היהודי ואדי אבו ג'מיל בחור בן הקהילה ראה אותי ורצה לשאת אותי לאישה. הוא שלח שליחים להוריי שביקשו את ידי. הוריי שאלו עליו ונאמר להם שהוא בחור טוב שעובד ויכול לפרנס משפחה. הוריי החליטו ובקשו ממני לצאת אתו. לא שאלו את דעתי וצייתתי להוריי. בהיותי בת חמש עשרה ערכו  מסיבת אירוסין בבית הוריי. אבי ביקש שאפסיק לבקר בבית הספר כי אי אפשר לבלות בערב וללמוד משך היום. החתונה נקבעה לקיץ ובהיותי בת חמש עשרה וחצי נישאתי נישואי בוסר.

החתונה התקיימה כנהוג בבית הכנסת הגדול ברוב הדר. הייתי בעננים. נישאתי ראשונה מכל חברותיי. בגיל שש עשרה וחצי ילדתי בני בכורי, יום לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. חיי בחיי הזוגיות היו חיי גיהינום כי בעלי נהג להכות אותי יום יום על לא עוול בכפי.  בהיותי בת שבע עשרה קרה וסיפרתי להוריי שבעלי אלים מאוד כלפיי. הוריי קבעו שאני חוזרת לגור איתם ובעלי לקח את בני "רובי". כך נותקתי מבני בכורי ומחיי. עברתי משבר קשה מאוד שנמשך עד שהכרתי את בני , בהיותו בן 13 כאן בארץ.

אבי לקח אחריות ואמר שכפי שהוא חיתן אותי הוא ידאג לגירושין שלי. אני חזרתי לספסל הלימודים. בעלי סירב לגרש אותי. בסופו של דבר, בגיל 18.5, אבי השיג עבורי  את הגט המיוחל ועליתי ארצה.

הפסדתי שנות לימוד. השלמתי כתה י' בלבנון בבית ספר נוצרי ובארץ, קפצתי על כתת יא' וישר אפשרו לי ללמוד בכתה יב' במעון עולים לתלמידים דוברי צרפתית בנצרת עלית וניגשתי למבחני הבגרות הצרפתית במגמה ביולוגית. המבחנים שכללו כל החומר הנלמד מכיתה י' עד יב' נערכו יומיים והתקיימו בבית  ספר ביפו.

עברתי את המבחנים בהצלחה ונרשמתי ללימודי מתמטיקה ופיזיקה באוניברסיטת תל אביב. אך בהיותי עולה חדשה הייתי זקוקה לקשרים חברתיים והלימודים המדעיים גזלו ממני הרבה שעות לימוד והרבה שיעורי בית. הפסקתי את הלימודים ונרשמתי לעבודה סוציאלית בעקבות חברת ילדות שלמדה עבודה סוציאלית. אחרי 4 שנות לימוד, התחלתי לעבוד ביחידה להמשך טיפול של קופת חולים.

עד היום אני עוסקת במקצוע הזה. החלפתי מסגרות עבודה, אך כשזכיתי לנהל שרות חברתי נהנתי מהמקצוע. לפני 25 שנה הקמתי חברה סיעוד ולאחר מכן תאגיד עובדים זרים בסיעוד ואני עדיין מנהלת אותם.

בנוסף, לאחר שילדיי בגרו חזרתי ללימודי המוזיקה שהיו קרובים לליבי. אני לומדת פיתוח קול כבר 14 שנה רצוף, למדתי לתעודת מדריכת מוסיקה מן המזרח, לומדת לנגן על נבל ורוקדת ריקודי בטן בחוג. הופעתי בפני הקהילה הלבנונית עם הרפרטואר עליו גדלנו. הופעתי כשערכו 150 שנה לאליאנס.

בניתי תכנית מוסיקלית מבוססת על שירים בצרפתית ערבית לדינו ועברית עליהם גדלתי וערכתי הופעות עם קטעי קישור על חיי בלבנון בפני קהל. התחברתי לילדות דרך השירים.

לא שררתי בצבא. הייתי עתודאית ונישאתי תוך כדי הלימודים.

הכרתי את בעלי השני בחתונה של מכרים משותפים. ילדתי בזה אחר זה 6 ילדים. הבת השנייה נפטרה ממוות בעריסה. נפשי לא הצליחה להתמודד עם האובדן. רציתי את הילדים חזרה וחשבתי לתומי שככה הילדים שנלקחו ממני יחזרו אליי. אחרי לידת בני הקטן קלטתי שאף ילד לא יחזור והפסקתי ללדת.

ילדיי בגרו, למדו. חלקם נישאו וילדו לי נכדים.

אנחנו נפגשים לעתים קרובות. היום, אני נוהגת  להזמין את משפחתי המורחבת ומארחת בביתי. מידי פעם יוצאים למסעדה למסעדה לציון יום הולדתי.

הזוית האישית

סיפורה של ריטה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

ליבה
החלק הפנימי ביותר

ציטוטים

”חשוב להשקיע בלימודים ובתחביבים כדי להצליח בחיים ולפרנס את המשפחה“

הקשר הרב דורי