מאגר סיפורי מורשת

שמי רות , נולדתי בשנת 1951 בארץ ישראל.

אני צברית, ובבית דיברנו עברית. הורי דברו ביניהם לעיתים  במרוקאית. גדלתי בקרית אתא, אז כפר אתא. מקור השם ניתן בגלל בית החרושת "אתא" שהיה שם באותה תקופה. הוריי ואחי הבכור עלו ממרוקו ממניעים ציוניים, כל שאר האחים נולדו בארץ.

גדלתי בשכונה, בבית פרטי, עם שטח אדמה ועצי פרי. בכל עונה אמי הייתה זורעת את הירקות בגינה, והיינו ניזונים מהם. היו לנו שכנים יהודים מכל העדות, והיינו כמו משפחה אחת גדולה. אני מאוד מתגעגעת לתקופה ההיא, בה כולם היו יחד, לא נעלו את הדלתות של הבתים, כי ממילא לא היה מה לגנוב.

אבא שלי היה אזרח עובד צה"ל, הוא הגיע לארץ ממרוקו, עם תעודות שהראו שלמד, ולכן התקבל לעבודתו. אמי הייתה עקרת בית וגידלה תשעה ילדים.

בילדותי אהבתי מאוד לעשות עבודות יצירה. לא היה לנו את כל השפע הקיים היום, הייתי מחפשת בטבע, כל מיני דברים ומכינה איתם, לדוגמא: שלטים מעץ זית, מאפרות ודמויות שונות מבלוק איטונג. הייתי מייבשת פרחים, ואוספת ניירות של סוכריות ומפיות.

כשהגעתי לגיל מצוות לא חגגו לי בת מצווה כמו שחוגגים היום, הכינו לי עוגה וקנו לי עגילי זהב וזה היה מספיק טוב לתקופה ההיא.

כנערה עבדתי בחופשות, בחנות פרחים, בחופש הגדול הייתי מפעילה קייטנה של ילדי השכונה. עזרתי לתופרת לעשות מכפלות, ועוד עבודות מזדמנות. בחרתי להיות ספרית, מתוך אהבה לאומנות ויצירה. אני עובדת כבר  חמישים ושש שנה, ועדיין ממשיכה, כנראה עד שלא אוכל יותר. אני מניחה שלו יכולתי לבחור אחרת, הייתי בוחרת להיות מורה לאמנות.

האירוע הכי משמח בחיי, הוא היכרותי את חברי, בעלי היום, אפרים. הכרנו כשאני הייתי בת ארבע עשרה, הוא היה מבוגר ממני בארבע שנים. התחתנתי עם אפרים, בתאריך 8.6.1971, כשהייתי בת עשרים, ואפרים בן עשרים וארבע. החתונה התקיימה באולמי "אורון", בקרית אתא.

נולדו לנו שלושה ילדים: קובי נולד בשנת 1972, זהבית נולדה בשנת 1974 ושירז נולדה בשנת 1976. יש לי שישה נכדים: ארבעה בנים ושתי בנות. אני מאוד אוהבת לפנק את הילדים והנכדים שלי, אני מכינה להם מאכלים שהם מאוד אוהבים, אוהבת לארח ולפנק אותם, וכמובן לחגוג להם ימי הולדת יחד.

המנהגים המיוחדים אצלנו בבית הם שמירת המסורת, חגי ישראל ומאכלים מיוחדים, אותם מכינים בכל פעם. אנחנו חוגגים את החגים יחד עם המשפחה המורחבת, בעיקר את ראש השנה, חנוכה, פסח שבועות. במיוחד אני אוהבת את המימונה, הנחגג בסוף חג הפסח, מאחר ואני אוהבת לארח גם חברים, שכנים ומכרים עם שלל מטעמים מתוקים, ריבות, עוגיות, מופלטה וקוסקוס חלבי.

יש לי אחות בשם פאני שנולדה עם תסמונת דאון, בזכותה ביום החופשי שלי, במשך חמש עשרה שנה, התנדבתי בבית ספר מיוחד לילדים עם תסמונת דאון. הייתי מגיעה מידי שבוע בימי שני, מספרת אותם, מטפחת אותם, מעניקה להם מתנות בחגים ומבלה איתם את היום. בזכות פאני, זכיתי לעזור ולדאוג גם לאחרים הדומים לה. עשיתי את זה בכיף, באהבה והנאה גדולה. מעבר לכך אני מאוד אוהבת לעזור לאנשים, לתת מעצמי באהבה ומכל הלב. גם את הוריי סעדתי באהבה עד יומם האחרון, מתוך אהבת האדם וכיבוד אב ואם.

כיום שגרת יומי היא הליכה לעבודה עד שעות אחה"צ, לפעמים עד הערב. כשאני חוזרת הביתה, אני אוהבת לבלות את שארית היום במחיצת בעלי. אני אוהבת לבשל, לאפות, לצייר. להכין תכשיטים שונים ושלל עבודות אומנות.

הזווית האישית

אלמוג: נהנינו מאוד מהחוויה המשותפת, היה נחמד לשמוע מסבתא את סיפור חייה, ואני מאחלת לה בריאות אושר ואריכות ימים.