מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור של סבתי פנינה צח

אני וסבתי בטיול משפחתי בצפון.
סבי וסבתי במסיבה, רוקדים.
ארון ההפתעות של סבתא

שמי פנינה זדרויביץ'- צח. נולדתי בישראל בבית חולים "הדסה תל-אביב", וביליתי את ילדותי באזור המרכז ביישוב כפרי,  בשכונת פועלים א'- רמתיים (כיום באזור העיר הוד השרון). במשפחתי הגרעינית, שלוש בנות כשאני האמצעית מבניהן, כאשר סבתי, אמו של אבי חייה באותו הבית. בביתי, השפה המדוברת הייתה עברית, אך אני זוכרת שכאשר הורי רצו לדבר ביניהם, כדי שאני ואחיותיי לא נבין, הם היו מדברים יידיש, מה שעזר מאוד לנו הבנות מאוחר יותר, להבין יידיש ולהתמצא בשפה. את חדר השינה שלי חלקתי עם שתי אחיותיי וסבתי, בחדר קטן, כאשר המיטות נפתחו בלילה, בעוד שבמהלך היום, קופלו המיטות לתוך ארונית כך שהיה מרווח בחדר במהלך היום בעוד שבלילה היה החדר מלא במיטות.                           

סבתי בכיתה ו'

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90

 

אמי התייתמה מאמה בהיותה בת 4. אמה חלתה בטיפוס הבטן- מחלה נפוצה בארץ בתקופת ילדותה של אמי. לאחר זמן מה גם אביה של אמי נפטר, והיא נשלחה לבית יתומים. היחסים בין אמי לסבתי היו יחסים מאוד חמים וקרובים שבאו לידי ביטוי גם כשקראה לה "מָאמֵע" "ושְוִיגֵער" (אמא וחמות ביידיש). אני סבורה כי הקשר החם שנוצר בין אמי לבין חמותה, קשור קשר ישיר לעובדה שאמי גדלה ללא הוריה כאשר חמותה שימשה לה במובנים רבים כאם.

אני זוכרת שסבתי הייתה דוברת יידיש שוטפת וכמו כל עולי מזרח אירופה, התקשתה בהגיית המילים בעברית. החיים בחדר אחד עם שתי אחיותיי וסבתא, יצרו קשרים מיוחדים בינינו האחיות וכן ביננו לבין סבתנו. סבתי הייתה אישה דתייה ונהגה להתפלל בשעות המוקדמות של הבוקר. היא נהגה ללחוש את התפילה כך שאנו הבנות לא נתעורר, אך  לעיתים הייתי שומעת את לחשי התפילה ואני זוכרת את הרגעים הללו כחוויה מרגשת ואת התחשבות סבתי בנו, כמחווה מכבדת כלפינו. גם אנו הבנות למדנו להעריך ולכבד את סבתא.

לסבתי הייתה ארונית קטנה- ארונית ההפתעות, אני ואחיותיי לא העזנו לבדוק את תכולתה, אף שידענו מה נמצא בה. בארונית זו היו ממתקים רבים אותם קיבלה סבתי מהמשפחה המורחבת כשבאו לבקרה. את הממתקים, הייתה מחלקת לי ולאחיותיי בעצמה בכל מקרה, וידעה בדיוק למי לתת, כמה ואיזה ממתקים אהובים במיוחד על כל אחת מאתנו. מתוך הכבוד שרכשנו לה, ידענו שלא ממקומנו לבדוק את תכולת הארונית ולחטט בה. אני לא בטוחה שאותו סוג של כבוד קיים גם כיום. נראה כי כיום מרבית הילדים "דואגים לעצמם" מסתקרנים מהר לפתוח ולחפש בארונות, גם אם הם לא אמורים לעשות זאת.

סבתי בתקופת שירותה הצבאי

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%91%d7%a6%d7%91%d7%90

במסגרת שירותי הצבאי, מילאתי את התפקיד "חובשת". פעם בשנה, היו יוצאים חיילי היחידה למעין "נופש" לחוף הים של נהריה בתוך אוהל בדואי גדול ששימש לנו כ- "מלון" למשך שבוע ימים. אחת המטרות של חופשה זו הייתה גיבוש החיילים של היחידה. בין יתר תכניות הבילוי, נהגנו ללכת לבלות במועדון שנקרא "מועדון הפינגווין". לימים, כשנשאתי לבעלי, בילינו את ירח הדבש בנהריה (הפעם במלון אמיתי) ומתוך נוסטלגיה יצאנו לבלות במועדון הפינגווין.

זכור לי סיפור שגרם לי להתרגשות מיוחדת. בזמן חופשה "רגילה" מהצבא, יצאתי כחובשת מלווה לטיול של תנועת הנוער "הצופים" למדבר יהודה. כחובשת צעירה לקחתי על עצמי אחריות גדולה לשמור על בריאותם של החניכים ולהחזירם בשלום לביתם. אני זוכרת כי היה זה טיול קשה שנדרש להשקיע בו מאמץ פיזי ונזכרת כיצד עברתי בקלות את הדרך הקשה, אשר לא הייתה מספיק בטיחותית כאשר ילדים היו נופלים ונחבלים והיה צורך לטפל בהם בשטח למרות שהיינו במדבר. כיום, ההקפדה על בטיחות החניכים הנה מחמירה יותר מאשר זו שהייתה בעבר.

את בעלי, הכרתי בחתונה של חברה שגרה בשכנותי ברמתיים כאשר בעלה של חברתי היה חבר ילדות של בעלי, וכך הופגשנו. בעלי באותה התקופה, סיים את לימודיו הנדסאי כימיה ועבד בקמ"ג שליד דימונה. כשאני למדתי בבית ספר לאחיות מוסמכות בבית חולים- השרון בפתח תקווה. כשנישאנו החלטנו לעבור לדרום ואני עברתי לעבוד בבית חולים סורוקה. גרנו בדימונה שם גדלו שלושת ילדינו: סיגל, ליאור והילה, וכעבור 20 שנה עברנו למיתר.

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%9b%d7%90%d7%97%d7%95%d7%aa

סבתי כאחות 

%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%9b%d7%90%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%a7

                      

כיום, סיגל גרה בבאר שבע ועובדת כמורה לספרות ומחנכת במקיף א', בחינוך מב"ר. הקשר בינינו הוא קשר שבועי בדרך כלל, גם בתקופת גידול הילדים וגם כיום. שני ילדיה סיימו את תקופת שירותם הצבאי ומתכוננים להמשך לימודיהם. ליאור גר ברחובות ועובד כרופא בבית חולים תל השומר. אנו נפגשים במיתר פעם בשלושה שבועות, ובין הזמנים אנו מבקרים ברחובות לצורך סיוע ועזרה עם הילדים. ילדם הבוגר, משרת בצבא ושלושת אחיותיו הקטנות עדיין במסגרות לימודיות. הילה מתגוררת במיתר בשכנות אלינו. היא עובדת סוציאלית שמשת כקצינת מבחן. הקשר החזק הקיים בינינו מותווה במפגשים יומיומיים ובתמיכה וסיוע רב. שלושת ילדיה לומדים במסגרות לימודיות במיתר. אני מאוד שמחה וגאה בקשרים הקיימים בין תשעת נכדיי, כשהבוגר ביניהם הוא בן 24 והקטנה ביניהם היא בת 5. המפגשים המשפחתיים תורמים לקשרים מצוינים בין הנכדים על אף הפרשי הגיל ומביאים לביתנו שמחה סיפוק והנאה רבה.

הזוית האישית

פנינה: העבודה הזאת, תרמה מאוד לקשר האישי שלי עם שחר. ההיזכרות בחוויות אלה, מרגשת מאוד ונותנת את הרגשת החיבור המשפחתי על דורותיו ומאפשרת להעביר לדורות הבאים את סיפורי המשפחה מהדורות הקודמים. אני חושבת שהחשיבה על נושא החיבור הבין – דורי היא מאוד חשובה ומחנכת את דור העתיד. אני חושבת שזה רעיון אדיר שמחבר בין הדורות ומסייע בשמירה על המסורת המשפחתית.

שחר: מאוד נהניתי מעשיית עבודה זו, כאשר למדתי פרטים חדשים וסיפורים מעניינים שלא שמעתי עליהם בעבר מסבתי.

מילון

מאמע
אמא ביידיש.

ציטוטים

”אני חושבת שזה רעיון אדיר שמחבר בין הדורות ומסייע בשמירה על המסורת המשפחתית“

הקשר הרב דורי