מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 2.1.1950 בבית היולדות הישן בחדרה. יש לי אח הגדול ממני בשנתיים ושמו אשר, הוריי היו ניצולי שואה שהועברו מן המעברה ב"בית-ליד" לנתניה.

גרנו בנתניה בבית קרקע של "עמידר" עם גינה ענקית ובה עצי פרי רבים, בגינה היה עץ מיוחד – עץ הגויאבות המוכר. בגינה אבא שלי הקים לול ואמי גידלה תרנגולות ואווזים מתוך מטרה שיהיה לבני המשפחה ביצים וגם עופות. אני ואחי היינו ילדי טבע, התרוצצנו בחצר יחפים ומאושרים. הייתה לנו כבשה שאבי קיבל אותה כמשכורת עבור עבודתו בקיבוץ, הכבשה גדלה אצלנו בחצר ואנחנו היינו אחראים להאכיל אותה עד שגדלה.

בילדותי

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני ("מבצע קדש") אבא שלי גוייס לצבא, אחי ואני חפרנו שוחות שיוכלו לשמור עלינו בעת ההפגזה לכשתהיה (למזלנו לא היו). בשנת 1957, שנה לאחר מכן אני ומשפחתי עזבנו לטובת העיר הגדולה, "תל אביב". בתל אביב למדתי בבית הספר יסודי דתי "שורשים". בכיתה ד' הצטרפתי לתנועת הצופים הדתיים שהייתה התנועה המובילה בתל אביב, שם ביליתי את התקופה הכי יפה בחיי. הייתי חברה בתנועה עד כיתה יא' ולאחר מכן פרשתי היות והוריי לא אישרו לי לצאת ל"הגשמה" (תנועת הנוער הלאומי בית"ר) ולהתגייס לנח"ל.

עם הוריי

נעורים והקמת משפחה

בגיל 18הכרתי את ישראל, שלעתיד יהיה בעלי (סבא של יונתן). בתאריך 2.12.1969, כשאני בת 19 נישאנו, שנה לאחר מכן הפכתי לאם לבתי הבכורה, מירב. בשנת 1975 נולדה בתי השנייה, עדי – אמו של יונתן ובשנת 1978 נולדה בתנו השלישית לירון.

הסיפור המרכזי

הסיפור המרכזי בחיי הוא עצם היותי בת לניצולי שואה וכך גם שמעתי את הסיפורים על השואה לפרטי פרטים. אמי הגיעה ממשפחה בת 11 נפשות מסלובקיה. אמי ומשפחה נהלו בית חרושת לסוכריות והעסקים שלהם פרחו עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.

עם תחילת המשלוחים למחנות הריכוז משפחתי נשלחה לאושוויץ, המשלוח שבו הועברו למחנה הריכוז היה המשלוח הראשון שפתח את שערי אושוויץ, המספר שהוטבע על ידי היה A-1074. עם כניסתי לאושוויץ הופרדתי ממשפחתי, למעט אחות אחת ששהיתי איתה במחנה. שמרנו אחת על השנייה בכל תקופת המלחמה.

עם שחרור המחנה חזרתי לביתי, יחד עם אחותי ושם פגשנו את אחד מהאחים שלנו שנלחם כפרטיזן. ממשפחה גדולה ורחבה נותרנו שלושה אחים.

בעזרת ארגון "ההגנה" הם עלו לארץ כשבחיקם אחי, אשר שהיה רק בן שלושה שבועות. למרות המצב הקשה ששרו בו כשעלו ארצה, אמי הצליחה להקים משפחה בת ארבע נפשות – הוריי, אחי ואני.

כשהייתי צעירה והוריי השמיעו באוזניי את הסיפורים על המלחמה, לרוב לא הייתי קשובה כי רציתי לשחק עם החברים והנושא לא כל כך עניין אותי. היום ממרום גילי אני מצטערת על כך שלא הקשבתי ולא שאלתי שאלות. במידע שקיים אצלי היום חסרים נתונים רבים ואין לי את מי לשאול על מנת להשלים את המידע בצורה מלאה. למרות החסר הזה אני בכל זאת מצליחה להמשיך ולהעביר את הסיפורים למשפחה הגרעינית שלי.

גדלתי במשפחה שמחה עם הרבה הומור שחור שקיבלתי מהוריי, הרבה אהבה, חיבוקים ותובנות לחיים. הוריי היו המחנכים הכי טובים שהיו לי ואת העצות הכי טובות שקיבלתי, קיבלתים מהם.

הניצחון שלי

הנכדים שנולדו לילדיי הם האושר הכי גדול בחיים שלי והנקמה בנאצים הארורים.

הזוית האישית

עפרה: זו העבודה החמישית שאני עושה עם נכדיי ובכל פעם אני נהנית מחדש להעביר אליהם חלק ממה שעברה משפחתי וממה שעברתי אני. גם הפעם שמחתי לקחת חלק בתכנית "הקשר הרב דורי" ואני מקווה שהשרשרת הזו לא תקטע.

יונתן: תודה לכם ומקווה שתהנו לקרוא את הסיפור של סבתי.