מאגר סיפורי מורשת

שמי סימי, נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה  ב – 13.11.1935

גדלתי במשפחה גדולה עם חמש אחיות וארבעה אחים. בבית היתה שמחה, ושררה אוירה טובה. אף פעם לא היה לנו משעמם. זאת למרות שגרנו בבית ובו שני חדרים. הצפיפות לא הפריעה לנו, ובלילה היינו פורסים מזרונים וישנים עליהם.

עליתי לארץ עם הורי ואחיותיי בשנת 1953 בהפלגה באוניה. כשהגענו לארץ הועברנו לאחת המעברות בחדרה. החיים במערה היו קשים. עבדתי כתופרת נעליים, בגדים, גרביים ועוד דברים נוספים, כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

את בעלי, שמעון, הכרתי במעברה. הוא היה שכן שלנו, וגר באוהל לידנו. בכל ערב בעת שהיינו יוצאים לנשום אוויר, נפגשנו ושוחחנו. לאחר זמן מה הוא ביקש את ידי מהורי וקנה לי צמיד זהב. שנינו רצינו להתחתן ולהקים משפחה. התחתנתי בגיל שבעה עשר במעברה.

את בתי הבכורה ילדתי בגיל שמונה עשרה, כשגרנו עדיין  במעברה. שנה וחצי לאחר מכן נולדה בתי השנייה. לאחר מכן נולדו גם כל ילדיי האחרים. אולי היום בדיעבד, הייתי בוחרת ללמוד מקצוע, ואולי קצת דוחה במעט את לידת הילדים, ולא ממהרת עם זה.  טיפלתי בשבעה ילדים כמעט לבד, כשבעלי שירת בצבא קבע, והקדשתי את חיי לגידול ילדיי.

בשנת 1952 עברנו מהמעברה בחדרה לחיפה, לשכונת שער העלייה. היו לנו חיים טובים. שמעון עבד בצבא וגרנו בבית גדול. אך לאחר מספר שנים, בעקבות עבודתו של שמעון, נאלצנו לעבור לאילת. שמעון שירת כרס"ר מטבח באילת בחיל הים, במשך שלושים וחמש שנה.

אחד הסיפורים שאני לא אשכח הוא, איך בחסדי שמיים נצלו חייו של שמעון. שמעון התנדב לעבוד בצוללת דקר, הוא היה אמור להחליף שם טבח חולה. ברגעים האחרונים, ממש לפני ההפלגה, הטבח הגיע ולא נותר מקום בשבילו. כאשר הצוללת עשתה את מסלולה בחזרה מאנגליה, היא טבעה וכל נוסעיה נספו וכך ניצלו חייו. חמש שנים לאחר האירוע החלטנו לתת לבננו הראשון (לאחר חמש בנות) את השם רענן על שם קפטן הספינה שנספה באירוע.

לאחר שהשתחרר מהצבא, שמעון החל לעבוד כגובה מיסים בעיר חיפה, ולכן גם חזרנו לחיפה. ומשם עברנו לטירת הכרמל.

בעלי נפטר כשנה לאחר מכן.

אחד הזיכרונות המשמעותיים שלי מהילדות במרוקו, הוא חג הפסח והמימונה. נהגנו לארח את כל המשפחה בביתנו הקטן, והיינו מכינים בשר על האש וארוחות גדולות. אלו הרגעים שחיכינו להם משנה לשנה. לכן, מאוד היה חשוב לי לשמר את מסורת חג המימונה, בביתי. בצאת חג פסח השני הייתי מכינה סוגים רבים של עוגיות מרוקאיות, ריבות כמו ריבת חצילים, ריבת תפוזים, וכמובן את המופלטות המדהימות שלי. לקראת ערב המימונה היינו פותחים את השולחן לכל אורכו ורוחבו, וממלאים אותו בכל המטעמים שהכנתי. היינו לובשים כפתנים מסורתיים. הבית היה פתוח וכל אחד היה מוזמן לבוא ולהיכנס לביתנו, וכמובן להתכבד במטעמים.

כיום, ברוך השם, אני שמחה בחלקי, כל ילדיי נישאו ויש לי הרבה נכדים.

הזווית האישית

נועם: למדתי המון מהחוויה הזאת, על משפחתי ועל ההיסטוריה שלה, ועל כך שהחיים היו מאוד שונים ממה שהם היום. לכל אדם יש את הסיפור המיוחד שלו וזה הסיפור של סבתא שלי. אני מאחל לה להיות בריאה עד 120.