מאגר סיפורי מורשת

העלייה ממרוקו

נולדתי במרוקו בשנת 1949, להוריי שלום ורובידה בוחבוט. בת חמישית במשפחה לאחים אליהו, חנניה, עליזה ופיבי. כעבור כשנתיים, נולד אחי הצעיר ממני יצחק אליו הייתי מאוד קשורה ועוד אספר עליו בהמשך. בשנת 1955, עלינו ארצה כשאני בת שש. לאחר שעלינו ארצה, נולדו שלושה אחים צעירים נוספים: ניסים, יהודית ורחל.

המקום הראשון אליו הגענו כשעלינו ארצה היה מחנה עולים באזור בית שמש, שם חיינו במשך כשנה, זו הייתה מעין תקופת מעבר. לא ידענו עברית עדיין וגם לא היו גנים ובתי ספר עבורנו. לכן, נהגנו ללכת עם ההורים לעבודה או להישאר בבית עם האחים הגדולים. אנחנו ושאר העולים עבדו בייבוש עליי טבק, שאותם השחילו בחוטים ותלו לייבוש לצורך הכנת סיגריות וטבק. מאחר והכל נעשה בצורה ידנית, הסיגריות היו באותה תקופה מאוד יקרות, ומרבית האנשים השתמשו בטבק, שהיה זול וזמין יותר.

ימי בנימינה

כעבור שנה, נאלצנו לפנות את מקומנו במחנה העולים, הוריי נשאלו באיזה מקום בארץ הם ירצו לגור מבין כמה אפשרויות, והם בחרו לעבור לבנימינה, מפני ששם היו רוב החברים והמשפחה שלהם. בבנימינה, היו כבר בתי ספר וגני ילדים עבורנו, אך בגלל מיעוט התושבים  ומיעוט כיתות וצוות חינוכי, איגדו תלמידים בגילאים שונים לכיתה אחת. כך בעצם למדנו להסתדר עם ילדים גדולים מאיתנו ולפעמים התבגרנו יותר מהר. המורים שלנו לא היו בוגרי סמינר או בעלי תואר על כן לא היה לנו הרבה ידע אבל קיבלנו הרבה חום אהבה חינוך טוב שמלווים אותנו עד היום . בנימינה הייתה מושבה מדהימה  וחלק גדול מזיכרונות ילדותי קשורים אליה.

בנימינה של היום הינה מושבה מוכרת יפה ומטופחת. כשהגענו לבנימינה שיכנו אותנו באזור נפרד מהתושבים הוותיקים. אז קראו לזה "שיכון" בעוד התושבים הוותיקים שעלו בעיקר מאירופה בעליות הקודמות גרו באזור שנקרא "מושבה". ב"שיכון" ביחד איתנו התגוררו עולים רבים ממדינות צפון אפריקה וערב.

כמו היום, גם אז, אזור בנימינה נודע בגידולים הגפנים שלו וביקב המפורסם שפעיל עד היום "יקב בנימינה". אבי שלום עבד ביקב ואחרי יום עבודה ביקב הוא עבד בחקלאות שתל גפנים בכדי שיוכל לפרנס אותנו. אמי הייתה עקרת בית היא הייתה צריכה לגדל אותנו ולדאוג לצרכים בבית. החיים היו שונים מהיום, הייתה לנו צרכנייה אחת ואטליז קטן. קיבלנו תלושים לפי מספר הנפשות .

הלכנו לבית ספר בתיק שאמי תפרה לי ובגדים שאמי תפרה לי. לא הייתה חנות בגדים בבנימינה. חזרנו מבית הספר מתי שרצינו. לא דאגו לנו. טילנו בפרדסים ואכלנו תפוזים. בבית הינו 8 אחים (האח הבכור אליהו עלה ארצה רק בשלב מאוחר יותר). גרנו בחדר וחצי בגודל 30 מטר. תמיד כשהגענו הביתה היו ריחות של אוכל טעים שאמי הכינה. היא הייתה מושיבה את כל הילדים על הרצפה והייתה מאכילה אותנו וכך ידעה שכולם אכלו ארוחה אחת לפחות

 בתמונה: אמי באירוע משפחתי, מימינה אחי הבכור אליהו ולשמאלה חמי יוסף כהן

החקלאים מהמושבים הסמוכים לבנימינה, כמו עמיקם וגבעת עדה, היו מגיעים אלינו למכור לנו פירות וירקות טריים שגידלו. היה עגלון שהתגורר בשיכון ומכר לנו קרח. היינו מחכים לו פעם ביומיים והוא היה מחלק לנו קרח, זה היה ארטיק בשבילנו. היה גם עגלון שמכר נפט .

המשורר אהוד מנור לבית משפחת ויינר, שהיה גדול ממני בכמה שנים בלבד, התגורר עם הוריו ושני אחיו במושבה בנימינה. אהוד מנור כתב המון שירים על המושבה המיוחדת בנימינה, על הנופים, על החוויות ועל האנשים. שיר אחד שזכור לי במיוחד ומאוד הזדהיתי איתו לאורך כל השנים וזמזמתי אותו כשנזכרתי בחוויות הילדות שלי היה "ימי בנימינה":

"אני רוצה לחזור

אל הימים הכי יפים שלי

הימים היחפים של בנימינה-

כן, אני זוכר הכל זורם לאט.

השמש לא מיהר

אנשים אמרו שלום,

חבר היה חבר."

השכול והאבדן

בשנת 1973, היה מצעד יום העצמאות בירושלים רוב המשפחה שלנו גרו בירושלים אנחנו ביקרנו אותם כהרגלנו גיסתי סיפרה לנו שהשכנים שלה שכלו את בנם והם קיבלו הזמנה למצעד העצמאות אך הם לא רצו ללכת. היא הציעה לנו את הכרטיסים. אנחנו כמובן שמחנו מאוד להיות במעמד הזה ולשבת בשורות הראשונות עם אנשי כבוד. לאחר חצי שנה פרצה מלחמת יום הכיפורים, אחי יצחק רונן נפל במלחמה זו בג'באל עתקה שבסיני ואני הפכתי חלק ממשפחת השכול.

אהוד מנור, בדיוק כמוני שכל את אחיו הצעיר יהודה. בכל שנה בטקסי יום הזיכרון ביד לבנים בבנימינה, חלקנו את הזיכרונות ואת הכאב העצום על אובדן האחים והבנים.

בעלי אברהם

כמה שנים קודם לכן, הכרתי את אברהם בעלי היקר, באמצעות חברים משותפים. אברהם נולד בתוניס ועלה ארצה עם משפחתו כשהיה ילד. הם התגוררו במעברה לעולים חדשים בחדרה, וכעבור מספר שנים רכשו בית קטן בשכונת בית אליעזר.

המשפחה של בעלי אברהם (סבא של טליה) בהגיעם ארצה

אברהם הוא הילד בחולצה הבהירה עם כובע קסקט שעומד מאחורי הדגל

לאחר שנישאנו רכשנו בית קטן עם גינה גדולה בבית אליעזר בסמוך למשפחתו של אברהם, בבית זה אנו מתגוררים עד היום, כבר כמעט 50 שנה. נולדו לנו ארבעה ילדים, ובינתיים 12 נכדים (ומקווים לעוד…).

הזוית האישית

סבתא ריצי: נהניתי מאוד להגיע למפגשים המשותפים ולהיזכר בעבר.

טליה: בזכות המפגשים הכרתי את סבתא יותר ונהניתי לשמוע את סיפוריה, העבר שלה ומשפחתה.