מאגר סיפורי מורשת

הורי: יטי וז'יל טקוצ'יאנו, נולדו ברומניה וחיו בעיר דורוכוי עם אחותי תרצה. במלחמת העולם השנייה היו בגטו מוגילב בטרנסניסטריה (באוקראינה). לאחר המלחמה הם הגיעו לבוקרשט ושם נולדתי ב-12.3.1945. השם שהורי נתנו לי היה דידי-רות, על שם סבא דוד וסבתא רוזה (ההורים של אבי, שנהרגו לפני הולדתי).

כשעזבנו את רומניה ועלינו לארץ, השארנו את רוב חפצינו ברומניה, ולכן יש ברשותי רק תמונה אחת מהתקופה הזאת ובתמונה זו אני בת חמש.

רותי בת חמש

ב- 4.6.1950 עלינו לישראל באוניה "טרנסילבניה". נשלחנו לנהריה למעברה. בעיתון "מעריב" של יום העליה, הופיעה כתבה על העליה שלנו.

 יום העליה בעיתון מעריב

 האנייה טרנסילבניה, בה עלינו לישראל. במקורה הייתה אניית נוסעים שנועדה להוביל כ -400 אנשים. כשהסבו אותה להובלת עולים, הובילו בה כ- 2,000 עולים בכל מחזור. אני זוכרת את הצפיפות באנייה.

במעברה בנהריה גרנו תחילה באוהלים, לאחר מכן עברנו לגור בפחונים ולבסוף בשיכונים. בשתי התמונות הבאות רואים את האוהלים במעברה ותמונה שלנו בצריף (פחון) בו גרנו לאחר מכן.

משפחתי ואני בצריף במעברה

בתור ילדה, המגורים במעברה היו עבורי חוויה, למרות שאני מניחה שלהורי ולמבוגרים יותר החיים לא היו קלים. אני זוכרת מספר חוויות כאלו. למשל, השיטפון הגדול בשנת 1950, בו המעברה הוצפה, וחיילים באו לפנות אותנו בסירות. אני זוכרת את יללות התנים שהסתובבו בין האוהלים בלילות וזה היה מפחיד למדי. מכיון שהיה מחסור באוכל, מדי פעם נהגנו לאסוף תפוחי אדמה בשדה ולהכניס אותם למכנסים שבקצותיהם היה גומי וכך הלכנו עם מכנסיים נפוחים. יום אחד ניגש אלינו שוטר ושאל מה יש לנו במכנסיים הנפוחים. כשהראינו לו, הוא ביקש שניתן גם לו מספר תפוחי אדמה. גם שוטרים סבלו ממחסור.

למדתי בנהריה מגן הילדים ועד סיום התיכון. התגייסתי לצבא ואחר כך למדתי מתמטיקה – תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, תאר שני ושלישי במכון ויצמן ברחובות.

התחתנתי עם מאיר, אותו הכרתי באוניברסיטה בירושלים. נולדו לנו 3 ילדים – גדי, גליה וחגי ויש לנו 10 נכדים. שמות הנכדים לפי סדר א-ב: אריאל, יאיר, יותם, יעל, מיכל, נטע, נעם, עומר, עידו, תמר. משפחה לתפארת.

בתמונה הבאה רואים כמעט את כל בני המשפחה. חסר עומר שנולד לאחר צילום התמונה. לתשומת לבכם, אנחנו מצולמים בראשון לציון ליד שלט רחוב ובו כתוב רחוב יוסף רויז. יוסף רויז ז"ל היה אביו של מאיר בעלי, כלומר סבא רבא של יעל קריב. יוסף רויז היה פעיל ציבור בראשון לציון וכהוקרה לפועלו קראו לרחוב על שמו.

המשפחה כיום

עבדתי בתעשייה האווירית, במפעל חלל/מבת. הייתי שותפה בפיתוח ותכנון הלווינים הראשונים של מדינת ישראל (אופק, עמוס ועוד). העבודה בתחום החלל הייתה חוויה מדעית מיוחדת במינה. כשנכחתי בפעם הראשונה בחדר הבקרה בו קלטנו נתונים ראשונים מהלוין שזה עתה שוגר לחלל, חשבתי שזו עדיין סימולציה (הדמיה) כגון אלו שבצענו במחשב לפני השיגור. זה היה ממש מימוש של מדע בדיוני.

ב-2008 פרשתי ואז למדתי מוסיקה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב ולתואר שני באוניברסיטת בר אילן.

כיום אני מתנדבת במקומות שונים, ממשיכה ללמוד ונהנית עם בני המשפחה וחברים.

הזוית האישית

יעל קריב: היה לי מאוד כיף להיפגש עם סבתא שלי ולגלות דברים חדשים עליה.

סבתא רותי: נהניתי מאוד לעבוד עם יעלי ולספר לה את סיפור חיי. במבט לאחור, אני נהנית לראות כיצד מילדה קטנה, בת לשורדי שואה, גדלתי, תרמתי כמיטב יכולתי לחברה וגידלתי משפחה לתפארת בישראל.