מאגר סיפורי מורשת

סבתא קלרה נימצן. לפני נישאיה נקראה קלרה בורוכוביץ, נולדה בשנת 1941 ברוסיה(ליטא). היא עלתה לארץ בשנת 1958. אנחנו משתתפות השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

סבתא קלרה נולדה בליטא בשנת 1941 להורים בלה וחיים בורוכוביץ. נכדה לשלמה ונחמה ולבוריס ומיתלה. מגיל שנה עד גיל 5 לא ראתה את אביה אשר נלחם נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. רוב המשפחה נספתה בשואה.סבתא מספרת שבילדותיה היה לה מאוד עצוב שהיא גדלה כמעט בלי משפחה אבל המזל שהיה להם חברים שהיו ממש כמו משפחה.

הייתי בת ארבע, נסענו ברכבת ובכל כלי אחר שהיה,ברחנו ממלחמות. נדדנו כמעט שנה שלמה עד בוכרה (אוזבקסטן). שם אמי מצאה מקום פרנסה (בקושי)על מנת לדאוג לי.באותו הזמן לא היה קשר עם אבי כי הוא גויס לצבא אדום. בגן שלמדתי בו דיברו אוזבקית וכך למדתי שפה חדשה.

 

חלק גדול מהילדים היו פליטים ממדינות שונות אבל בגן היינו כולנו כמו משפחה.שנגמרה המלחמה בשנת 1946 הייתי בת 5 ואז התאפשר מפגש עם אמי ואבי. הדרך למוסקבה הייתה מאוד ארוכה הרבה ימים של נסיעה ברכבת. המפגש היה מאוד מאוד מרגש של בכי, שמחה, אהבה, געגועים, חיבוקים, נשיקות. ממוסקבה חזרנו לווילנה בשנת 1946(ברית מועצות לשעבר), לא הייתה שום אפשרות לעלות לארץ או לשום מקום אחר. זה היה נקרא מסך הברזל.

 

לאחר שנגמרה המלחמה התברר שכל המשפחה של אבא שלי שהם היו 7 אחים ואחיות הושמדה ומהמשפחה של אמי שהיו 6 ילדים נשארה אחות אחת. אמא ואבא היו חזקים לידי אבל בלילה שחשבו שנרדמתי החלו לדבר על כל המשפה שנרצחה ושהבת שלהם כלומר אני לעולם לא תזכה לסבא וסבתא ואז בכו. הם החליטו שלא לדבר על השואה לידי כדי שיהיו לי חיים רגילים ושמחים ללא עצב.

 

הייתי בחוג ריקודים למדתי פסנתר עשיתי החלקה על הקרח ואהבתי לקרוא ספרים בלי הפסקה עד עכשיו. בשנת 1958 הייתי בת 17 רק אז הייתה הזדמנות לעלות לפולין, המטרה של היהודים לעלות לפולין זו לא הייתה מטרה עיקרית אלה זו הייתה סיבה לעלות ארצה (בפולין נתנו אישורים ליהודים לעלות ארצה). המתנו שנה במתח גדול עד שקיבלנו את האישור לעלות לארץ ישראל. במהלך השנה למדנו עברית במשך היום.

 

בשנת 1958 עלינו ארצה באנייה. אני זוכרת שהתקרבנו לארץ ישראל וראינו את חיפה כל האנשים באנייה מחאו כפיים, התחבקו ובכו מאושר ואבא שלי אמר אלפיים שנה חיכינו לרגע הזה זאת המדינה, שלנו זה הבית שלנו. שלחו אותנו ליקנעם, המקום לא נראה לנו בכלל, זו דירת חדר ממש קטנה (בווילנה כלכלית היינו מסודרים מאוד טוב).

באנו לחדרה לבקר  את קרוב המשפחה של אבא שגר בארץ כבר משנת 1935 , וכבר הורי אהבו את המקום, הורים שלי החליטו להישאר בחדרה,וכך השתקמנו בחדרה.למדתי עברית באולפן הקיבוץ ואחר-כך התגייסתי לצבא והייתי בחיל הנחל.לאחר השירות הצבאי,למדה שרטוט,הנדסת בניין והחלה לעבוד במשרד אדריכלים במשך 6 שנים, לאחר מכן עברה לעבוד בעיריית חדרה במחלקת הנדסה עד שיצאה לפנסיה בשנת 2005.

גרנו בחדרה בשכונת רמ"בם שהייתה מאוכלסת בעולים חדשים ובאותו רחוב היו כמה משפחות של אנשים וותיקים, למשפחה של בעלי היה לול ואמי קנתה שם ביצים. כך נפגשו המשפחות וכך בעלי ראה אותי.זה היה מפגש של בחור ישראלי יליד הארץ שהיה אז בנחל מוצנח ואני עולה חדשה.

 

היה לי מאוד קשה מנטלית כי יש שינוי רב בין התרבות וחינוך בארץ ומאיפה שאני באתי.שנתיים לאחר החתונה נולד בני הבכור אלון ואחריו רן ואסף.החיים בארץ היו טובים אבל הכאב על מות רוב המשפחה והחברים והשכנים בשואה מלווה אותי עד היום.במשך השנים עברנו במדינה תקופות צנע של מחסור במזון ובמוצרים בסיסיים.עברנו מספר מלחמות שמלחמת יום הכיפורים הייתה הקשה ביותר עם הרבה חברים ושכנים שנהרגו ובעל שלא ראיתי 4 חודשים.לשמחתי הרבה המדינה ניצחה בכל המלחמות והתקדמה מאוד מכל הבחינות והפכה לאחת מהמדינות המתקדמות בעולם.במשך השנים ילדי התחתנו והיום יש לי 7 נכדים נפלאים.

 

תשע"ה