מאגר סיפורי מורשת

שמי אדם נאור ואני עושה תיעוד של סבתא שלי מצד אימא, ששמה המלא הוא צפורה קטן בוקי, אבל כולנו קוראים לה ציפי. את השם "קטן" היא צירפה לאחר שהתחתנה עם סבא.

סבתא נולדה בתאריך 28.03.1951 בבית חולים אסף הרופא, וגדלה בעיר לוד. היום סבתא וסבא גרים בראש העין, בשכונת מצפה אפק. סבתא שלי נולדה בישראל. הוריה עלו לישראל בשנת 1949 לאחר קום המדינה. להורים של סבתא שלי קראו חנה ויחיאל בוקי, והם היו ניצולי שואה שהגיעו לארץ דרך שוודיה. הם עלו לישראל עם שני ילדים קטנים, כאשר סבתא ציפי היא הקטנה מבין שלושתם, אבל היא נולדה בישראל. כלומר, סבתא ציפי היא "צברית". לסבתא ציפי יחד עם סבא ניסים שלושה ילדים: לימור בת 50, רועי בן 46, ואימא שלי – ליבי, בת 38.

סבתא הייתה גננת ומנהלת מעונות והיום היא פנסיונרית. סבתא מספרת שכשהייתה תלמידה הכי אהבה את שיעורי הצרפתית, הספרות, המוזיקה והתנ"ך. היו לה כמה תחביבים כמו איסוף בולים, איסוף מפיות נייר והחלפה עם חברים, איסוף ניירות כסף שעטפו את הסוכריות. סבתא הכי אהבה לשחק עם חברות וחברים בקלאס, גומי וסכינים (יבשות). היו כמה חוויות לאורך הילדות שסבתא לעולם לא תשכח, כמו: ביקור האפיפיור: בכיתה ד' הגיע האפיפיור לביקור בארץ, הדרך משדה תעופה לוד ירושלים עברה דרך העיר לוד בה גדלה סבתא. כל ילדי בתי הספר של העיר נעמדו משני צידי הכביש בלוד (רח' הרצל) עם דגלים בידיים. כשעברה שיירת המכוניות והאפיפיור בתוכה, הם נפנפו כולם בדגלים והתרגשו מאוד.

חוויה נוספת שלא תשכח, היא הנסיעה הראשונה לירושלים לאחר הכיבוש: סבתא נסעה עם שתי חברות לירושלים לראות את הכותל בפעם הראשונה. הן הסתבכו בסמטאות בירושלים, וכשהן שאלו אנשים איך מגיעים, ענו להן מקומיים במבטי שנאה ולא עזרו להן להגיע לכותל. למרות תחושת הפחד וחוסר העזרה, הן הצליחו והגיעו לכותל בעזרת חיילי צה"ל.

חוויה נוספת שסבתא סיפרה לי עליה, היא שהיא לא ידעה לרכב על אופניים! אבל כשרכבה על אופניים של חברים בשכונה וכשניסתה להסתובב על הכביש – נפלה למדרון של שיחי צבר ונדקרה כולה.

בנושא האוכל סבתא היתה בעייתית כילדה, כי היא לא אהבה לאכול. אבא שלה היה הולך אחריה עם האוכל ומשכנע אותה. בנוסף, גם אימא של סבתא הייתה מנסה בכל מיני דרכים מוזרות, כמו לטבול פרוסת עגבנייה בסוכר ובכך היתה מצליחה לשכנע אותה לאכול. סבתא מאוד אהבה לקרוא, עד כדי כך שכשהיתה בת 12 סבתא החליטה לוותר על אירוע משפחתי לכבוד בת המצווה, לטובת ספרי קריאה שהוריה יקנו לה. כמו כן, הוריה קנו לה טבעת זהב ושעון לבת המצווה. סבתא נזכרת שהוריה היו נוהגים להעמיד אותה על השולחן כשהיו מגיעים אורחים והיא הייתה "מופיעה" בפני האורחים בשירה והצגות. סבתא למדה בבית ספר איזורי – תיכון רמלה – לוד (למרות שהתקבלה ללמוד בבויאר ירושלים, והוריה סרבו לשלוח אותה לפנימיה). כשהגיעה לגיל 15.5 התייתמה מאביה. מותו של אביה טלטל את משפחתה לחלוטין. סבתא מאוד אהבה את אבא שלה והוא חסר לה עד היום.

בגרות

את רישיון הנהיגה הוציאה בגיל 25, בדיוק ביום הולדתה. זו הייתה חופשת פורים, יום גשום, היה טסט קשה. אבל סבתא עברה בהצלחה בטסט הראשון. סבתא הייתה בשל"ת (שירות ללא תשלום), בגרעין אבוקה של הנח”ל. היא עלתה לרמת הגולן, לקיבוץ מרום הגולן שישב בזמנו בעיר קוניטרה שלימים הוחזר לסורים, והקיבוץ עבר ליישוב קבע אחר. סבתא עזבה את ה"גרעין" אחרי השל"ת וקיבלה תאריך גיוס רחוק ולכן החליטה לוותר על הגיוס.

סבתא נישאה בגיל 19 דבר שהיה מקובל אז. סבא וסבתא הכירו לפני השל"ת של סבתא כשעבדה בעבודה לפני גיוס, ליד מקום עבודתו של סבא. הם התכתבו כל זמן השל"ת כך שמרו על קשר. כשסבתא סיימה את השל"ת, הם התחילו "לצאת". הם יצאו שנה והתחתנו. החתונה הייתה שמחה ועליזה. אבל ברחבת הריקודים קרתה תאונה קטנה: כאשר הרימו את החתן והכלה על שני כסאות, בן דודה של סבתא התלהב מדי, והניף את הכסא יותר מדי גבוה, מהטלטול סבא וסבתא התנגשו בפנים ולסבתא התנפחו השפתיים.

סבתא נזכרת בשני סיפורים מהחיים הבוגרים אשר היו משמעותיים מאוד עבורה. הראשון, כשסבא גוייס ביום הכיפורים כחייל מילואים כאשר לו ולסבתא ילדה קטנה בת שנתיים (דודתי לימור). סבא נפצע קשה מאוד בתאריך 10.10.1973, סבתא החליטה להשאיר את הילדה עם הסבתות, עזבה את עבודתה, ונשארה בבית החולים העמק בעפולה עם סבא לאורך כל תקופת האשפוז, סך הכל חמישה חודשים. תקופה קשה ביותר.

סיפור נוסף הוא על הוריה של סבתא ציפי, חנה ויחיאל, אשר הופרדו במחנות הריכוז. הם נדרו נדר: "אם נשרוד, לעולם לא נחזור לפולין!". אימא של סבתא שוחררה ממחנה אושוויץ בסוף המלחמה לשוודיה. כאשר צעדה ברחוב, ראתה את בעלה (שחשבה שהוא כבר לא בחיים) צועד מולה! התרגשות עצומה! הוא קנה לאימא של סבתא (לאשתו) שרשרת זהב עם תליון בצורת לב ועליו חריטה של תאריך יום הולדה. סבתא ציפי שומרת על השרשרת הזו בקנאות.

הזוית האישית

אדם: סבתא נהנתה לראות את אותי מתעניין בעברה, שואל שאלות ענייניות ומתרגש מעט מהסיפורים. הצחיק את סבתא שעניין אותי הקטע של האפיפיור, וגם שלא הבנתי איך סבתא לא ידעה לרכב על אופניים. עבור סבתא זאת היתה חוויה לעבוד עם הנכד שלה יחד בשיתוף פעולה. עבורי, הרגשתי שלמדתי הרבה מאוד דברים על סבתא והיה לי כיף להכין את התיעוד.