מאגר סיפורי מורשת

שמי בבה שייניס, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. זהו סיפורי:

זיכרונות ילדות

נולדתי בנובמבר 1945 מיד לאחר המלחמה. גרנו בבית קטן מאוד, חדר אחד עם מטבח אחד. גרנו בקומת מרתף (3 מטר מתחת לאדמה) בקייב, אוקראינה. תנאי המחייה היו קשים ביותר: הבית היה קטן מאד, 3 מטרים מתחת לאדמה, שבע נפשות בבית. אחי היה ישן על כיסאות. המצב הכלכלי של משפחתנו היה קשה מאוד ובכלל מצב הקהילה היהודית בקייב היה קשה. אם היה מה לאכול היינו אומרים תודה. היה קשה להתקיים לאחר מלחמת העולם השנייה, מזל שהיה מה לאכול והיה לנו גג מעל הראש, לאחרים לא היה גם את זה. ישנו כל הבנות ביחד, אחי ישן על כיסאות, עזרנו להורים לטפל באחים, אבא היה סנדלר ואמי הייתה תופרת. אני הייתי הכי קטנה ותמיד קבלתי את הבגדים של האחיות שלי. אמא שלי נולדה בתאריך 30.11.1911  (אחותה הקטנה של מאיה שייניס, נכדתי, נולדה בתאריך 30.1.2012). אבא שלי נולד בתאריך 15.08.1909. בשעות הפנאי שיחקנו בחצר וקראנו ספרים. המאכלים שנהגנו לאכול היו רגל קרושה, מרק עוף, פילמנים, תפוחי אדמה. נהגנו לשמור שבת ולחגוג את כל החגים היהודיים. למדנו בבית ספר רגיל. המשמעת הייתה קשה, היה כבוד להורים ולמורים, מילה זאת מילה.

גרנו באוקראינה בתקופת השלטון הסובייטי והיה קשה לקבל את השבת, לכן עשינו את זה בשקט בבית. הצלחנו לחגוג את כל החגים בסתר, אימא הייתה דתייה והיא הייתה מכינה אוכל מסורתי לכל חג, היינו הולכים בשקט לבית הכנסת של הקהילה. גרנו ליד כמה משפחות יהודיות, בכיתה היו יותר יהודים מגויים. היינו נוהגים לשחק בשעות הפנאי בקלאס, חבל  ותופסת. עזרנו להורים שלנו לבשל, לנקות, קניות, לטפל באחים וכו'. ההורים שלי עבדו ולא יכלו לטפל בשאר המשימות. מסלול הלימודים שלנו היה למידה לבגרות מלאה, אני סיימתי עם תעודת בגרות. לאחר מכן המשכתי שלוש שנים ללימודים גבוהים. קנינו אוכל מהמשכורת שקיבלנו, כמובן שלא היה עושר כמו היום, קנינו אוכל בסיס ומקומי. הלכנו לקנות בשוק או בחנויות בכסף שהרווחנו. לא היו טלפונים כמו היום, היינו דופקים בדלת של בתי החברים ושואלים אם הם שם. למרות זאת היה מצוין כי לא הכרנו מציאות אחרת, דיברנו אחד עם השני פנים אל מול פנים, הודעות קיבלנו באיחור, גם הודעות קשות. היו לנו המון שיעורי בית. לא היו עונשים, היינו ילדים טובים, לא רבנו כי ידענו שצריך לעזור אחד לשנייה. דיברנו אחד עם השנייה, אולי זאת הסיבה שפחות רבנו.

החברות שלי היו מבית ספרי , קראו להם בגניה, לודמילה, סבטלנה, מרה ולריסה. עד היום, לא משנה איפה הן גרות, למרות שחלקן בארצות הברית וחלקן בישראל, אנחנו עדיין בקשר. בבית ספרי לא היו שמות לבתי הספר- הם נקראו לפי מספרים. בית ספרי היה מספר 157. המקצועות שלנו היו כמו שיש לנו היום כגון: מתמטיקה, כימיה, גיאוגרפיה, לשון וספרות. יחסיי עם המורים היה מכובד, הילדים כיבדו את המורים ועשו מה שהמורים אומרים. הייתה משמעת חזקה בין התלמיד למורה. העונשים היו רגילים כגון להוציא את הילד מהכיתה, מכתב להורים, שיחה עם המנהלת ועם המורה. התלבושת בבית הספר הייתה אחידה ומי שלא בא עם תלבושת אחידה היו כועסים עליו. בבית ספרינו לא היה שום טיולים ומסיבות, היו רק ימי הולדת. אני לא זוכרת במיוחד שם של מורה אבל אני זוכרת רק את שם המנהלת, מריה. בבית ספרי אהבתי את כל המקצועות והייתי טובה בכל המקצועות. לא היה לנו חדרי אוכל, כל אחד היה מביא כריך והייתה לנו הפסקת אוכל. האוכל האהוב עליי בילדותי היה לחם עם ריבה. הזמנים שהיו אחרי המלחמה היו קשים. אז היה קשה למצוא ממתקים או אוכל אבל אחר כך, בשנים יותר מאוחרות, היה אפשר למצוא סוכריות עם ריבה (מרמלדה). אז לא היו תנועות נוער, בעבר היו הולכים לחוגים, אני הלכתי לחוג ריקוד.

סיפור האהבה בין סבתי לסבי

הכל התחיל בכיתה א'. למדתי איתו בכיתה א' והיינו חברים טובים מאוד, עשינו עבודות ביחד, הוא שיחק איתי המון, למד איתי והיינו חברים ממש טובים. הוא עזר לי להבין את החומר הלימודי. ככה היה במשך שנים רבות עד הגיוס לצבא. כשהוא התגייס לצבא אני מאוד התגעגעתי אליו ושלחתי לו כל הזמן מכתבים. נהגתי לשלוח לו מכתבים  במשך שלוש שנים. כשאדים יצא מהצבא אני מאד שמחתי לפגוש אותו, מאד התרגשתי ושמחתי. שבוע אחרי שחזר מהצבא הוא הפתיע אותי ולקח אותי למסעדה האהובה עליי ומשם התחברנו לקשר אוהב. מאז עשינו הכל ביחד ויצאנו הרבה. אחרי שסיימנו את האוניברסיטה גרנו ביחד ואחרי שנה הוא הציע לי נישואים. זו הייתה אהבה גדולה- מאז שאני זוכרת את עצמי אני הייתי איתו. בכל זיכרון מילדותי הוא היה. כך הכרנו אני ובעלי אדים.

הזוית האישית

הנכדה מאיה: מחווייתי עם סבתי והעבר של סבתי למדתי שלל רב של דברים על כיבוד ההורים ואני רוצה לאחל לסבתי שתלמד אותי דברים כאלה גם בעוד 50 שנה. מחוויה זאת סבתא שלי למדה שיש ילדים שעדיין מתעניינים בסיפורים של הדור השלישי.