מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור של סבתא נעמי

סבתא ואני
סבתא בצעירותה
סבתא נעמי מספרת על ילדותה ועל חוויותיה

נולדתי  בשנת  1940 בתקופת מלחמת העולם השנייה. בגיל שלוש, ארבע בערך בתקופת הגן כבר שמעתי אנשים מדברים…

מאחר והייתי ילדה קטנה לא הבנתי הרבה אבל הרגשתי שמשהו נוראי קורה ולא ידעתי להסביר מה לא בסדר…..לא הבנתי למה בחוץ האנשים לא שקטים. לאנגלים שהסתובבו קראו "כלניות" משום שהם חבשו כומתות אדומות. היו גם אוסטרלים חבושים בכובעים יפים והם היו נחמדים (הבריטים לא). היו הרבה התנכלויות עם הערבים. באותה תקופה אבי שרת בצבא הבריטי. היתה לנו קרובת משפחה שגרה קרוב לים, בגבול יפו תל אביב, בקרנו אותם לעיתים קרובות כי היה לנו טוב שם וכייף לראות את הים. באחד הימים כאשר הגענו ראינו שממלאים שקי חול ומקימים חומה בגבול מאחר והיו יריות. במשך הזמן שלחו אותנו הילדים למאפייה להביא לחם כי ידעו שבילדים לא יפגעו. אבל יום אחד שמענו יריות מהמאפיה ונאמר שהאנגלים ירו בילד. אמא שלי הרגיעה אותי ואמרה כי לא יכול להיות דבר כזה. אני במשך השנים ניסיתי לבדוק עם אנשים מאותה תקופה בתל אביב ואמרו לי שקשה להאמין אבל פה ושם היו מקרים שגם ילדים נפגעו: אני מדברת על שנת 1946. בכ"א, אני לא הסכמתי ללכת יותר למאפיה…. אחר כך התחילה התקופה שהאנגלים עזבו את הארץ סוף, סוף ודוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל. זו הייתה שמחה גדולה, יצאנו לרחובות, שרנו ורקדנו והשמחה הייתה גדולה אך לא לזמן רב כי מלחמת השחרור החלה.

איפה היית בזמן המלחמה, מה עשית בזמן הזה?

גרנו בתל אביב, למדתי בבית הספר….כמובן שירדנו גם למקלטים ובערבים החשכנו את הבית שחלילה לא תצא טיפת אור ולו הקטנה ביותר. אני זוכרת שאמי הכינה לי ערכה שנקראה ערכת נעמי שהיו בה בגדים להחלפה למקרה הצורך, ספרים ומובן שהבובה האהובה עלי. לא חשוב אם זה היה יום או לילה, הערכה הייתה אתנו.

מובן שלמדתי, ובבית הספר בו למדתי, באו מכל תנועות הנוער כך שעברתי כמעט את כל תנועות הנוער. התנועה בה קבלתי הכי הרבה ערכים ואהבת ארץ ישראל הייתה תנועת "בני עקיבא" למרות שאני באה ממשפחה חילונית לחלוטין.

האם היו תקריות מפחידות  במלחמה בבית הספר? האמת שלא פחדתי ולי אישית לא היו תקריות וכנראה שאמי הייתה אשה רגועה וידעה להשרות אוירה רגועה ושקטה בבית. היות ולא שידרה פחד לא פחדתי. שהיתי כשלוש שנים בקבוץ חניתה לבד. חניתה שוכנת על גבול לבנון. אחת החוויות הנחמדות משם, בחורף עלינו לרכס ואספנו פטריות ובערב עשינו קומזיץ. לאחר שלוש שנים חזרתי הביתה.

משפחתי הגיעה לשדמה  בשנת 1954 ואני שנתיים מאוחר יותר.

אילו משחקים שחקתם בתור ילדים?

1)    קלאס

2)    קפיצות בחבל

3)    חמש אבנים

4)    גולות

5)    מחניים ועוד….

מה עשית בשנים לאחר סיום הלימודים? אחרי הלימודים עבדתי במשק ההורים עד לצבא בו שרתי כנהגת ולאחר מכן חזרתי לעבוד במשק ההורים ובזאת תמה ילדותי.

האם קרו לך אירועים מיוחדים/מסוכנים במהלך השירות?

הייתי נהגת בצבא ומלבד הנסיעות שהיו לנו עשינו ימי טיפול לאוטו.

ימי הטיפול כללו חיזוק ברגים מתחת לרכב ומגרזים את הדרוש גירוז, הברקנו וצחצחנו את האוטו ואבוי לנו אם האוטו לא הבריק לפי הסטנדרטים של סמל הרכב. הוא פשוט לכלך לנו את האוטו והיינו צריכים להתחיל הכל מחדש.

אירוע מיוחד: זה היה בתקופת הפדאיונים. שלחו אותי לקבוץ אורים להביא משהו וארגנתי הכל שלחו נהג אחר לתדלק לי את האוטו.

לא בדקתי אם אכן תדלק. בדרך חזרה לבסיס האוטו נתקע ולאחר בדיקה התברר שאין לי דלק.

היה חושך מצרים, פחד מות. לקראת חמש בבוקר עבר טנדר צבאי והוא הביא לי דלק וחילץ אותי מהמצוקה ויכולתי לשוב לבסיס בבאר שבע. פחדתי פחד מות והתפללתי שלו יגיעו הפדאיון.

הנהג שהיה אמור לתדלק קבל שבועיים ריתוק והבוס שלי נתן לו לעשות שלושה ימי הטיפול במקומי.

במה עסקת בשנות השלושים לחייך?

גידלתי ארבעה ילדים שובבים במיוחד, הייתה לנו מעבדה לפיתוח סרטים ותמונות, טיפלתי בפרדס שלנו ומאוחר יותר היה לנו כדונם קומקווט ( תפוזון סיני) שבו טפלתי לבד כולל קטיף, אריזה ומשלוח. עסקתי בטיפול אלטרנטיבי. זו הייתה תקופה מלאת ספוק. לעזור לאנשים, לרקוח קרמים, להכין סבונים ותכשירים שונים למטרות שונות.

הזוית האישית

כיום אני גרה במושב שדמה ליד בני הצעיר ומשפחתו ונהנית מהקשר עם נכדיי.

מילון

פדאיון
כינוי למחבלים ערבים שהופעלו על ידי מדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור מאמצע שנות ה50 עד אמצע שנות השישים

ציטוטים

”אמי הייתה אשה רגועה וידעה להשרות אוירה רגועה ושקטה. היות ולא שידרה פחד לא פחדתי.“

הקשר הרב דורי