מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא נחמה חרמון, נולדתי בשנת 1943 בקזחסטן שברוסיה, בת בכורה לברנה וצבי קנסטר.

בית ההורים

נולדתי במהלך מלחמת העולם השנייה, אחרי הרבה קשיים נפשיים ופיזיים, הוריי כבר ידעו שלא נשאר להם כמעט אף אחד ממשפחתם. כל משפחת אבי נרצחו באושוויץ וממשפחת אמי ניצלו רק שתי אחיות שעלו לישראל לפני המלחמה. כשנולדתי, אבי שירת בצבא הרוסי ואימא הייתה לבדה, ללא משפחה, ללא בעל, במחסור ובבדידות. אמי נתנה לי שם שמסמל את השמחה והמעט נחמה שחוותה עם לידתי.

הוריי שברחו מפולין לרוסיה עם תחילת המלחמה נאלצו לעבוד עבודת פרך ביערות ארכנגלסק שבסיביר. הם עבדו בקור של מינוס 40 מעלות. רק במינוס 50 מעלות התירו להם לא לצאת לעבודה. בשנת 1941 שיחררו אותם במפתיע מהמחנה בסיביר והם נסעו ברכבת עד לתחנה הרחוקה ביותר מסיביר. הם הגיעו לקזחסטן,  דפקו על הדלתות וביקשו מקום לגור תמורת עבודה. באחת הדירות גרה אלמנה וילד קטן. האלמנה הסכימה לתת להם חדר קטן תמורת עזרה בכריתת עצים וניקיון. הורי עסקו בכריתת עצים במחנה הפרך בסיביר, כך שהסכימו להצעה.

אני נולדתי לאחר שנתיים של מגורים בבית האשה. יום למחרת אבי נדרש לשרת בצבא הרוסי. מיום שנולדתי ועד גיל שנתיים וחצי  לא ראיתי את אבי. כשאמי הייתה מקבלת מכתב מאבי הייתה אומרת לי: "זה מאבא" ואני חשבתי שהמילה "אבא" ברוסית משמעותה מכתב.

בעיירה לא היו גברים אלא רק נשים וילדים, כי כל הגברים היו בצבא כך שלא ידעתי מה זה "אבא". אני התחברתי עם בנה של האישה שאצלה גרנו. האישה לא ידעה שאנחנו יהודים ואף שאלה את אמי האם ראתה פעם יהודים והאם באמת יש להם אף גדול. חיינו היו קשים. אמי נאבקה יום יום במחסור, בבדידות ובתקווה קלושה שמישהו ממשפחתם ניצל ונשאר בחיים.

לאחר סיום המלחמה, אני והוריי חזרנו לפולין ושם אבי קיבל תפקיד ציוני בהתנדבות, כאחראי על קיבוץ של ניצולי שואה רווקים המבקשים לעלות לארץ. הייתי מאוד בודדה באותה תקופה כי היינו במקום בלי ילדים ובתנאים לא פשוטים. בכיתי הרבה לאמי שאני רוצה חברה. לכן אמי החליטה שלמרות הקשיים, היא תלד לי אח או אחות. וכך נולדה אחותי לאה כאשר הייתי בת שלוש וחצי. לידתה עוררה בי שמחה גדולה וידעתי כי תהיה חברתי הטובה ביותר. עד היום לאה אחותי ואני ביחסים קרובים מאוד ואין יום בו אנחנו לא מדברות.

זיכרונות ילדות 

בית הספר ברמת גן שנקרא "ילדי העובדים" היה מרוחק מביתי ובכיתה א' ו-ב' הלכתי ברגל יותר מארבעים דקות לכל כיוון לבד, כי הוריי עבדו ולא יכלו ללוות אותי. הייתי ילדה מאוד ביישנית ולא השתתפתי בשיעורים בכיתה. בסוף כיתה א' המורה קראה לאמי ואמרה לה שבגלל שאני לא יודעת לקרוא אני אצטרך להישאר כיתה. אמי טענה בתוקף כי אני יודעת לקרוא ולכתוב באופן שוטף, ודרשה מהמורה לדבר איתי בפרטיות ולתת לי לקרוא לה. למורה לא היה נעים מאמי ולמרות שחשבה שזה חסר סיכוי, קראה לי למחרת ונתנה לי לקרוא. להפתעתה, קראתי בצורה שוטפת ללא טעויות הגייה. כך הבינה שרק הביישנות גרמה לי לא לדבר כל השנה בכיתה. המשכתי עם הילדים לכיתה ב'. המורה ידעה שכאשר היא רוצה שאני אענה על השאלה, היא צריכה לפנות אליי באופן אישי  ולשאול אותי. כנראה בגלל רגשות אשמה, המורה החליטה לתת לי את התפקיד הראשי בהצגה בכיתה ב'. ואני שרתי, רקדתי ושיחקתי.

בילדותי

בכיתה א' התחברתי לחברה בכיתה בשם ריקי. ריקי אמרה שהסתכלה עלי והייתי חמודה בעיניה ולכן רצתה להתחבר איתי. ריקי הייתה ילדה עשירה ואירחה אותי הרבה בביתה. בכיתה ג', בגלל שינויים של משרד החינוך, אפשרו לנו ללמוד בבית ספר קרוב יותר לבית בשם "הגבעה". ריקי עברה אף היא לאותו בית ספר. ריקי הפכה להיות  למלכת הכיתה ובגלל שהייתי חברתה הטובה ביותר, כל החברות של ריקי נהיו גם החברות שלי. התחברנו במיוחד עם  שלוש חברות – אתי, תמר ושולה. מאז ועד היום אנחנו חמש חברות בלב ובנפש ומלוות אחת את השנייה בכל דבר. בבית הספר היינו חוגגים ימי הולדת ביחד עם עוד כמה ילדים ובחגים היינו חוגגים מחוץ לבית ספר על במה וכל כיתה הייתה מופיעה. הייתה לנו גם מסעדה שבה אכלנו כל יום, מכיוון שלא היה לנו מספיק כסף בשביל להביא כל יום אוכל.

כאשר הייתי בכיתה ו', הצטרפתי לנוער העובד ואיתם הייתי יוצאת לטיולים ועוברת פעולות וגם רוקדת ריקודי עם. מאוד רציתי ללמוד בלט אך להוריי לא היה כסף לשלוח אותי לחוג. כשנולדה לי בת החלום שלי היה שתלמד בלט, אך טל לא אהבה לרקוד ומהר מאוד זנחה את החלום שלי שתהיה רקדנית בלט.

זכרונות משנות העשרים

כשהייתי ילדה, כל הזמן הייתי בחוץ. שיחקתי מחניים ומשחקי כדור, תופסת, דג מלוח, משחקי קלפים. כשהיה גשום ואחד המשחקים שהיו האהובים עליי ביותר היה חמש אבנים. בנוסף אהבתי לשמוע מוזיקה, אבל פעם לא היה איפה לשמוע מוזיקה חוץ מברדיו. היינו מקשיבים ליפה ירקוני, שושנה דמארי ועוד. שרנו  שירים חלוציים ושירים פטריוטים בתנועת הנוער שלי. רקדנו ריקודי עם בתנועת הנוער וכל כך אהבתי לרקוד, שאני ממשיכה לרקוד ריקודי עם עד היום ולא מפספסת אף מפגש של ריקודים. אך בכל זאת היה לי חסר מאוד החינוך המוזיקלי והייתי צריכה להשלים אותו בגיל יותר מאוחר.

כאשר הייתי רוצה לדבר עם חברה או להיפגש איתה, לא הייתי מתקשרת אליה או כותבת לה הודעה כמו עכשיו כי לא הייתה לנו אפשרות כזאת. הייתי הולכת אליה ואם היא לא הייתה בבית, הייתי הולכת לאן שהיא הלכה ונפגשת איתה שם או מבקשת שיודיעו לחברה שאני רוצה להיפגש איתה ושתבוא לביתי.

אהבה ומשפחה

את בעלי יהודה חרמון הכרתי אחרי הצבא. הייתי במסיבה עם חברה ופגשתי אותו שם. מצאתי חן בעיניו ויום אחרי כן הוא הזמין אותי לטיול של החברה להגנת הטבע. אני, שמאוד אהבתי לטייל, אמרתי לו שאשמח לבוא. הוא הלך איתי לנקודת המפגש של הטיול וכשהגענו לשם אמרו לנו שהטיול בוטל אבל אנחנו הלכנו לטיול רק שנינו, מאוד נהנינו והמשכנו להיפגש עוד ועוד עד שלבסוף התחתנו.

כאשר צח וטל ילדי נולדו, גרנו בפתח תקווה. כל היום היינו נמצאים בגינת השעשועים ליד הבית ותמיד בשבתות היינו הולכים לטייל או להיפגש עם חברים. בקיץ כל שבת היינו הולכים כל המשפחה לים.

לאחר הרבה שנים, יובל נכדתי הראשונה נולדה. התחושה שהרגשתי הייתה כל כך מדהימה שאני לא יכולה לתאר אותה במילים. התחושה לא השתנתה גם כאשר עופרי, שני, אלמה , מאיה ונויה נולדו. מכיוון שלא זכיתי שתהיה לי סבתא, לא ידעתי איך להתנהג עם נכדים אבל כל כך אהבתי אותן שזה לא היה משנה ותמיד ניסיתי להיות נוכחת בחייהן, לעזור לילדיי לגדל אותן וכמובן גם לפנק אותן. כשהנכדות היו קטנות, הייתי הולכת איתן לגינה, מקריאה להן סיפורים, מלווה אותן בהצגות של בית הספר. היום אני הולכת איתן לקניות ובילויים, להצגות, לספריה ואנחנו גם משחקות ביחד במשחקי קופסא.

עלייה, תקומה והתיישבות

לאחר המלחמה, אבי קיבלת תפקיד ציוני לעזור ליהודים צעירים ורווקים לעלות מפולין לישראל. אבי קיבל כרטיסי עלייה וכסף איתו היה משחד את  מבריחי הגבול. רק לאחר שלוש שנים, אחרי שאחרון הצעירים עלה לארץ, יכולנו גם אנחנו לעלות לישראל. אני, אמי, אבי ואחותי עלינו לישראל באונייה. בגלל שהבריטים עדיין שלטו בארץ היינו צריכים לקבל תעודות מזויפות. אבי קיבל תעודת זהות של שליח מהארץ שהגיע לפולין ואימא שלי הגיעה בתור תיירת עם שתי בנות שהלכה לבקר את אחותה בקיבוץ.

כל החפצים והמזוודות שלנו נעלמו חוץ ממזוודה אחת. כשהגענו אחרי שבועות של שיט לישראל, פרצה מלחמת העצמאות ולכן לא יכולנו להגיע לקיבוץ מענית בו גרה אחותה של אמי, מכיוון שהקיבוץ היה במלחמה. הלכנו לגור עם אחותה של אמי שגרה ברמת גן. גרנו בדירה של שני חדרים ביחד עם שלוש משפחות. אנחנו גרנו במטבח ולמרות הצפיפות הגדולה, העובדה שיש לנו משפחה גרמה לנו להיות מאושרים במה שיש לנו.

לאחר המלחמה עברנו לקיבוץ. אני לא ידעתי לדבר עברית ודיברתי פולנית, יידיש ורוסית. בת הדודה שלי וכל הילדים בקיבוץ צחקו עליי ועל המבטא שלי. נעלבתי, בכיתי ודרשתי מהוריי שיידברו איתי רק עברית. הוריי למדו לדבר עברית בפולין. ואכן, דיברו איתי רק בעברית, כך שהרוסית, הפולנית והיידיש נשכחו ממני לחלוטין. היום אני לא זוכרת מילה אחת מהשפות שידעתי כילדה.

היה לי קשה לגור בקיבוץ. צחקו עליי, על הבגדים שלי, על הזרות שלי והייתי אומללה. אחת החוויות שהכי זכורות לי מהקיבוץ היא שיום אחד אכלנו בחדר אוכל ופתאום שמענו יריות. מיד כולנו נכנסנו מתחת לשולחנות וכשקמנו ראינו את הפרות שוכבות מתות ברפת. לשמחתי לא נשארנו לגור בקיבוץ ועברנו לגור ברמת גן. אך עדיין בכל קיץ הוריי שלחו אותי לקיבוץ ומבחינתי זה היה קשה מאוד. בן דודי צביקה היה מגיע איתי לפעמים. צביקה היה חבר'מן ומצחיק ואיתו הייתי נהנית בחופשה.

בגרות ועבודה

בכיתה ח' הייתה תחרות חיבורים לכל כיתות ח' מרמת גן. אני זכיתי במקום הראשון והפרס היה כספי, 50 לירות, סכום גדול באותו זמן. בסכום זה אמי רשמה אותי לתיכון "בגבעת השלושה" שבהמשכו למדנו בסמינר למורים והתגייסות לצבא נדחתה עד לסיום הסמינר. גם את הסמינר סיימתי בהצטיינות. בצבא שירתי כמורה חיילת שלימדה בגדודים עברית ובמחנה "מרכוס" שבחיפה, לימודי יסוד לחיילים שלא סיימו בית ספר יסודי. לאחר הצבא התקבלתי כמורה לכיתות גבוהות בפרדס כץ.

בתקופה זו גם הכרתי את יהודה והקמנו משפחה. נולדו לנו שני ילדים, טל וצח. כשטל עלתה לכיתה א' עברנו דירה לכפר סבא. טל התחילה את לימודיה בבית ספר גולדה מאיר ואני עברתי ללמד בבית ספר "ברנר" שבכפר סבא. עשיתי הסבה מקצועית מלימוד כיתות גבוהות, ה',ו', ז' ו- ח' לכיתות נמוכות, א'-ב', כך שלימדתי את כל הגילאים בבית הספר היסודי (בפרדס כץ בית הספר היסודי היה עד כיתה ח).

יום נישואינו

יצאתי לפנסיה מוקדמת בגיל חמישים ועברתי ללמד באולפנים בכפר סבא. באותה תקופה לפני יותר מעשרים שנה הייתה עלייה גדולה מרוסיה והביקוש למורות באולפן היה גדול. באולפן ברחוב המייסדים לימדתי כמה שנים עולים חדשים שחסרה להם השכלת יסוד ולימדתי את המקצועות ההומניסטיים, במתכונת שלימדתי בצבא במחנה "מרכוס".

במקביל חיברתי ספרי לימוד בנושא זהירות בדרכים עם חברתי אסתי עצמוני ועד היום מלמדים בבית הספר את הספרים בכיתות הנמוכות של בית הספר היסודי. בנוסף כתבנו גם ארבעה ספרי קריאה לילדים: "האח לרמזור המוצלח", "אופניים לשועל", "חגיגה בשחור לבן" ו"התמרור ששאג, צרח ולחש עצור!".

היום כפנסיונרית, אני חברה בקאנטרי קלאב, רוקדת ריקודי עם, רשומה למכללה מטעם הסתדרות המורים, מטיילת בעיקר בטיולים מאורגנים, נפגשת עם חברות ונהנית בעיקר במפגשים עם הנכדות והמשפחה הגרעינית.

אני בהוראה

הזוית האישית

עופרי: היה לי ממש מהנה לעשות את הראיון עם סבתא שלי ולמרות שחלק מהסיפורים כבר שמעתי וידעתי למדתי הרבה סיפורים חדשים ודברים שסבתי עברה כשהייתה יותר קטנה. למדתי המון על התקופה של תחילת מדינת ישראל ואיך החיים היו בקיבוץ וגם בחלק מהערים.