מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא לאה (ליזה) קינצלר (קופרמן). אני קרויה על שם סבתי- אימא של אבי, כיוון שהיה נהוג לתת שמות לנכדים על שם הסבים והסבתות שנפטרו. שם החיבה שלי הוא "ליזיקה". נולדתי בעיירה בשם טרגו ניאמץ שנמצאת בצפון רומניה, באזור שנקרא מולדובה, בשנת 1949. בעיירה זו היו המון יהודים וכיום נשאר רק יהודי אחד. אבי נפתלי עסק במסחר ואמי שפרינצה הייתה עקרת בית. בטרגו ניאמץ נולדנו אחי הבכור ואני.

סיפור היציאה מרומניה

בשנת 1950 ממשלת ישראל הגיעה להסכם עם הרומנים שתמורת תשלום עבור כל נפש היהודים יורשו לעלות לישראל. הרומנים העמידו את האונייה "טרנסילבניה" כדי להעלות את היהודים לארץ ובתקופה זאת רוב הקהילה היהודית עלתה לארץ ישראל והגיעה לנמל חיפה. ההסכם היה שבכל שבוע תגיע הספינה מנמל קונסטנצה שברומניה, ביום שני ותביא לארץ בין 1,300 -1,500 עולים.

עלינו לארץ בשנת 1951 באונייה "טרנסילבניה" והעבירו אותנו למעברת קיסריה שהפכה להיות מעברת אור- עקיבא. התנאים היו קשים מאוד: מעט אוכל , ללא עבודה, ללא חשמל וללא סניטציה, גרנו בפחונים. דוד שלי, אח של אבא, בא לבקר אותנו במעברה והמקום לא מצא חן בעיניו. לכן הוא לקח אותנו לגור אתו במושב עולש בשרון. הגענו למושב עולש וקיבלנו בתים מאבן עם תריסים מברזל נגד רימונים, כי גרנו ליד הגבול הירדני על יד טול כרם. לא היו כבישים, היה רק בוץ ואבי בנה מזחלות מעץ איתן היה לוקח אותנו לגן ולבית הספר. שירותים היו מחוץ לבית ואנחנו כילדים פחדנו מאוד מתנים וקרקלים שהיו מגיעים אלינו בלילה, כי היו לנו לולים של עופות. במושב היו עולים חדשים מרומניה וממרוקו.

עם המשפחה במושב עולש

בבית היינו ארבעה ילדים ואני הבת היחידה. הוריי היו אנשים חמים ואוהבים ובבית הייתה אחווה בין האחים. הבית בו גדלתי היה בית מסורתי ששמר שבת וחגגו בו את החגים עם המשפחה המורחבת, דודים ודודות. שפת הדיבור בבית הייתה רומנית, עברית ויידיש. בזמן הפנוי שהיה לנו הייתי מעבירה שיעורי הכתבה, גאוגרפיה וחשבון לאחיי הצעירים, כאשר אני הייתי ילדה בעצמי והוריי לא ידעו עברית. בנוסף היינו משחקים במשחקי דוקים, דומינו ומונופול. למדתי במושב עולש בכיתות א'- ב ' ואת כיתות ג'-ח' למדתי בבית הספר אזורי בבורגתה. לאחר מכן, למדתי בבית ספר תיכון "בן גוריון" והמשכתי לימודים בבית הספר "המומחה" בנתניה. תוך כדי הלימודים התנדבתי להיות ספרנית ביישוב וגם הייתי בתנועת הנוער העובד והייתי בו מדריכה לזמן קצר. המצב הכלכלי בבית היה קשה ולכן לא ערכו לי ימי הולדת ובת-מצווה. לאחר סיום הלימודים התגייסתי לצה"ל בתור פקידה ראשית בממשל אל עריש.

בזמן השירות הצבאי

הקמת המשפחה

את נתי בעלי הכרתי בעת שירותי הצבאי ונישאנו בשנת 1972. עברנו לגור במושב כפר הריף ואנו גרים בו עד עצם היום הזה. נולדו לנו שלושה בנים: יריב, תומר ואור ויש לנו שבעה נכדים. כמו כן גידלנו בביתנו קרוב משפחה בעל צרכים מיוחדים. בעבר עבדתי כסומכת מטעם הסוכנות היהודית במרכז קליטה שאליו נקלטו עולי אתיופיה שעלו במבצע שלמה.  בהמשך עבדתי במשרד הרישוי כעשרים שנה עד יציאתי לגמלאות ואף זכיתי להיבחר כעובדת מצטיינת של משרד התחבורה.

חונכתי בבית הוריי לאמינות, יושר ואהבת האדם וערכים אלו אני מורישה לילדיי ולנכדיי.

סיפורו של חפץ: פמוטים

ברשותי נמצאים שני פמוטים מכסף טהור שנוצרו ברוסיה במאה ה- 19. את הפמוטים קיבלנו בירושה, בעלי ואני, מסבתו של בעלי ששמה היה רבקה (אבא של ירין, יריב קרוי על שמה) כמתנת נישואים בשנת- 1972, כדי לשמרם ולהעבירם בירושה. הפמוטים הללו עברו בירושה גם לסבתו של בעלי. הפמוטים הללו הם בעל ערך רגשי רב, ואנו נוהגים להשתמש בהם בשבתות ובחגים.

מצגת תמונות של חיי סבתא לאה

הזוית האישית

רומי וירין: היה לי ממש כיף לשמוע את כל הסיפורים של סבתא לאה. היו דברים שממש התפלאתי מהם, כמו למשל שהיו לסבתא באזור בו היא גרה בו חתולי ביצות. היה גם מאוד מעניין לשמוע סיפורים של אחרים, והיה לי נחמד שכל בוקר ביום שני היא ועוד כמה סבים וסבתות אחרים היו באותו חדר וסיפרו דברים מעניינים מהעבר.

סבתא לאה: ההשתתפות במפגשי תכנית הקשר הרב-דורי היוותה עבורי הזדמנות להעביר לנכדתי את המורשת שלי ואת החשיבות של ערך המשפחה. נהניתי מאוד מההתעניינות של רומי נכדתי ומהרצון והסקרנות שלה לדעת פרטים עליי ועל משפחתי. המפגשים אכן חיזקו את הקשר הרב דורי וזה היה מרגש בשבילי לראות כיצד נכדתי מכירה יותר לעומק את עברי.