מאגר סיפורי מורשת

מוצאה וילדותה של סבתא

סבתא יונה נולדה בשנת 1936 בירושלים. היא הייתה בת הזקונים למשפחה עם ארבעה ילדים: שתי בנות ושני בנים. אבא של סבתא שלי עלה לארץ לבדו בגיל 20 כי היה מאוד ציוני. סבא וסבתא נפגשו בארץ כשהיו בגיל 20. אבא שלה עלה מביאליסטוק שבברית המועצות לשעבר ואימא שלה מליטא. הם הלכו ברגל לפרדסים בפתח תקווה כדי לשתול שם עצי תפוז, וכך גם גידלו את ילדיהם לאהבת הארץ.

סבא נפטר בגיל 53, כשסבתא שלי, בת הזקונים, הייתה בת 3.5. הוא נפטר מדלקת ריאות, מכיוון שלא הייתה אז אנטיביוטיקה. זו הייתה עובדה שהשפיעה על כל חייה של סבתא, משום שגדלה יתומה מאב, ונאלצה לעזור בפרנסת הבית מגיל צעיר מאוד, גם משום שאימא שלה הייתה חולה שנים רבות. סבתא למדה בבית ספר רוחמה, שם גם עבדה כאשר גדלה. בגיל 15 עברה לבית ספר הפועל בערב כדי לעבוד בבוקר, על מנת לעזור בפרנסה. כך הייתה עובדת משעה 8.00 בבוקר עד 16.00 כל יום, ובשעה 17.30 הייתה הולכת ללמוד עד השעה 22.30 בלילה. סבתא רצתה מאוד להתגייס לצבא כפי שעשתה אחותה הגדולה וגם אחיה, אך קיבלה פטור מכיוון שנאלצה לעבוד.

חוויות ילדות

לסבתא היו חברות רבות בבית ספר יסודי אותן היא זוכרת. היא גם זוכרת למשל מסדרי בריאות שהיו עושים בבית הספר תלמידי הכיתות הגבוהות ביסודי, שבאו לבדוק אם הציפורניים של התלמידים הצעירים יותר נקיות, אם הנעליים מצוחצחות ואם הבגדים נקיים. התחביבים של סבתא היו לדבריה פשוטים ותאמו את מה שהיה באותה התקופה, למשל: זהבים שהחליפו ביניהם הילדים (עטיפות זהב וכסף של שוקולד/ממתקים שהיו פורשים אותן ומחליקים), מדבקות, בובות ועוד, שגם אותם הם אספו והחליפו ביניהם. הם שיחקו במשחק שנקרא "ארץ" שבו מקפצים על משבצות שציירו על האדמה. סבתא אהבה מאוד לקרוא. היא החליפה ספרים בספרית בית העם וגם בספריית בית הספר ואהבה מאוד לשחק במשחקי החברה עם הילדים בשכונה. רוב הבובות שלה היו עשויות מסמרטוטים.

לא הייתה טכנולוגיה מפותחת בזמנו – בבתים מסוימים היה טלפון חוגה. כאשר סבתא הייתה נערה הם זכו לקבל חיבור לטלפון, כי אימא שלה הייתה אישה חולה. כמו כן, היה להם רדיו גדול מאוד שבו הם שמעו תסכיתים לילדים, חדשות, שירים וכו'. זה היה החלק הבידורי של שעות הפנאי באותה תקופה. הם גרו בדירה לא גדולה במרכז העיר ירושלים, חמישה אנשים, והיגיעו ברגל לכל מקום, בהיותה של העיר קטנה באותן שנים.

סבתא חוותה מלחמות רבות, כמו כן את תקופת הצנע ותקופת המצור בירושלים. היא הייתה הולכת כשהייתה ילדה בת 10 לעמוד בתור ארוך של חלוקת מים ושל תלושי מזון, ובכל זאת הזיכרונות של סבתא מהילדות הם זיכרונות טובים, חוץ מהעובדה שגדלה ללא אב.

נישואין וחיי משפחה

סבתא וסבא הכירו בתנועת הנוער בית"ר כאשר סבתא הייתה בת 16.5 וסבא היה בן 18.5. הם התחתנו כשסבתא הייתה בת 24 וסבא היה בן 26 וכל התקופה עד אז הם היו חברים. סבא שלי התגייס לצבא והם היו נפגשים כל פעם שהיה יוצא לחופשה. הם התחתנו בשנת 1961 וגרו בשכונת בקעה בירושלים בבית קטן וחמוד. סבתא עבדה במשרד הרווחה. סבא עבד בדפוס שעות רבות כל יום. נולדו לסבא וסבתא שלושה ילדים, בן ושתי בנות. אימא שלי היא הבת האמצעית.

הם עברו לגור בשכונת בקעה בדירה חמודה בקומה רביעית, שאותה נאלצו לעזוב כשהיו מבוגרים, מכיוון שלא הייתה בבניין מעלית. הם עברו לגור בשכונת הר חומה, וכיום סבתא עדיין גרה שם. סבא שלי נפטר, לצערי, לפני כשנה וחצי.

סבא שלי נלחם בהרבה מלחמות ויצא להרבה מאוד ימי שירות במילואים, וסבתא נאלצה בשל כך להישאר המון פעמים לבד עם הילדים. כך למשל, במלחמת ששת הימים, כשסבא שלי הלך למלחמה, סבתא הייתה בדיוק בהריון עם אימא שלי והיה לה ילד בן ארבע. היא הייתה בעבודה בבית ספר ואז רצה ממרכז ירושלים עד בקעה, כאשר מסביבה נופלים פגזים והרחובות שוממים בשביל להיות עם הבן שלה וכדי להוציא אותו מבית המטפלת. כך ישבה במקלט שלושה ימים על הרצפה כאשר היא בהריון עם אימא שלי. אל תוך הבית בו הם גרו חדר נתז של פגז, שיצר חור גדול בארון בחדר בו גרה אימא שלי.

הסיפור על אח של אמא והמשפחה, במלחמת לבנון הראשונה

כשאח של אימא (דוד שלי) גדל, הוא התגייס לצנחנים ונלחם במלחמת לבנון הראשונה. השנה הייתה שנת 1982, כמובן שלא היו אז פלאפונים. דוד שלי היה בלבנון חודשיים וחצי וסבתא וסבא וגם אימא ונויה, אחותה הקטנה של אימא שלי – לא שמעו ממנו ולא ידעו איפה הוא, האם שלום לו ומה קורה איתו. הרבה מאוד חיילים נהרגו, חלקם מפלוגת הנח"ל בה לחם דוד שלי. כל פעם שסבתא, סבא ואימא שלי היו שומעים צעדים במדרגות, היה ליבם מתמלא חשש שמא חס ושלום הם הולכים לקבל בשורה רעה. כשדוד שלי בא לבקר בפעם הראשונה, נתנו לו שלוש שעות חופשה בלבד. הוא הגיע כולו מאובק ומכוסה בוץ כשסבתא הייתה בעבודה. אימא שלי בדיוק חזרה מבית הספר (היא למדה אז בתיכון) והיא התקשרה לסבתא שלי שתבוא מהר הביתה. עד היום סבתא זוכרת את האושר הגדול שהיה לה בפגישה עם בנה, לאחר חודשיים וחצי בהם לא ידעה מה עולה בגורלו ולא ראתה אותו.

מעברות

סבתא עבדה במעברת תלפיות. כאשר הייתה בת 15 היא לימדה עברית וקצת ידע כללי לנערים ונערות שהיו בני 17, והיא הייתה קטנה מהם. היא חשה סיפוק רב מעבודה זו, כי הרגישה שהיא מצליחה ללמד ולשנות, ולו במעט, את עולמם של הנערים שעלו מארצות שונות. לא היו אז קווי אוטובוס למקום, אבל גם בקיץ הלוהט וגם בחורף הקר סבתא הגיעה לשם בהליכה בשבילים ובדרכים לא סלולות, כאשר בחורף שקעה בתוך בוץ ובקיץ הלכה בשמש הקופחת. אך הזיכרונות שלה משם, טובים ונעימים.

הזוית האישית

אלמוג: היה לי הכבוד והעונג לראיין את סבתא שלי. זה היה לא פשוט, כי סבתא לצערי שברה את הירך בסוף ינואר והייתה מאושפזת בבית חולים אחרי שנותחה, ואז עברה לבית חולים שיקומי והשתחררה לפני כשבוע. היה לי קשה לא לראות אותה כל הזמן הזה בשל הקורונה והתכנית נתנה לי הזדמנות לשיחות מעמיקות איתה. סבתא שלי היא בן אדם מיוחד, חם וטוב לב, ובשיחה אתה הרגשתי את החיבור ביננו עוד יותר מכרגיל, משום שסיפרה לי דברים שאת חלקם אפילו אימא שלי לא זכרה או לא ידעה. אני מאחלת לסבתא המון בריאות, שתחלים ותחזור לעמוד וללכת על רגליה, שלא יכאב לה ושלא תחוש בדידות לעולם.