מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור של סבתא יהודית קסורלה

יהודית והנכד יפתח
הוריי, רנה ולשמה לנדו
סיפורה של יהודית קסורלה, סבתו של יפתח קסורלה

קוראים לי יהודית קסורלה ואני סבתא לשבעה נכדים מקסימים. אני מספרת את סיפור חיי ליפתח, הנכד הבכור שלי, הבן של בני הבכור, יואב.

נולדתי בשנת 1949 ברחובות לרנה ושלמה לנדו ז"ל.

בילדותי

תמונה 1

הורי, רנה ושלמה, נולדו בעיר קרקוב בפולין. הם הכירו בבית הכנסת בקרקוב בגטו היהודי. מסיפוריהם למדתי שהחיים בגטו היו קשים מאוד. במשפחתה של אמי היו 11 ילדים ובמשפחתו של אבי היו 4 ילדים.

תמונה 2

אבי החליט לברוח עם אמי מפולין לרוסיה. אמי היתה מאוד צעירה – בת 17 – ולכן, אבי קיבל את רשות הוריה להבריח אותה לרוסיה, תוך הבטחה שברוסיה יתחתן איתה וישמור עליה. הם ברחו מפולין עם תעודות מזוייפות של "ארים" ובאמת התחתנו ברוסיה.

כמעט כל משפחתה של אמי נספתה בשואה. שרדו רק 2 מאחיה. ממשפחתו של אבי שרדה אחות אחת. אני זוכרת שכל יום בצהריים היינו מקשיבים לרדיו לתוכנית של "חיפוש קרובים". ההורים שלי כל הזמן קיוו שאולי עוד מישהו מהמשפחה שרד.

ברוסיה הם התגייסו לצבא "אנדרס" – הצבא הפולני שלחם בנאצים.

תמונה 3
תמונה 4

הם הגיעו לארץ עם הצבא והתיישבו ברחובות. אני זוכרת שבמשך כמה שנים היו מגיעים עוד ועוד קרובי משפחה שעלו לארץ. למרות שהבית שלנו לא היה גדול, הם היו מתארחים אצלנו עד שמצאו מקום לבנות בו את ביתם. עם עלייתם לארץ עסק אבי בסלילת כבישים ומאוחר יותר פתח חנות לתיקים, מזוודות, ארנקים ועוד. אמי עבדה יחד אתו בחנות. גרנו ברחוב לוין אפשטיין ברחובות. הבית היה קטן – 2 חדרים, פינת אוכל, מרפסת, מטבח ושירותים. למרות שהבית היה קטן, יש לי זכרונות מבית חם ויפה. אחותי ואני גרנו בחדר אחד. כל לילה היו מוציאים את המטה שלי מתחת למיטה של אחותי. אני ישנתי על מה שנקרא היום – מיטת חבר.

את המים למקלחת היו מחממים עם עצים. היה מעין "אח" קטן מתחת לדוד המים וכך היינו מחממים את המים למקלחות. אני זוכרת, שאהבתי מאוד להסתכל על העצים הבוערים. בילדותי –לא היה מדיח כלים, לא היתה מכונת כביסה. גם שואב אבק לא היה.

תמונה 5

אמי הייתה עושה הכל בעצמה, אבל לא התלוננה. אחותי ואני היינו עוזרות לה מאוד. למרות שהבית היה קטן תמיד היו באים אורחים. אני זוכרת שהיו פעמים שאבא שלי ישן באמבטיה (בלי מים) כי נתן את המיטה שלו לאורחים.

אמי בשלה אוכל טעים. בדרך כלל היתה מבשלת "אוכל פולני"- מתוק, אבל לאט לאט למדה משכנות וחברות, והכניסה הרבה פלפל למאכלים. כמו כל ילד אהבתי לאכול שניצלים, פירה, צ'יפס וסלט. אמי לא הרשתה לי לבשל עד גיל ממש מאוחר. הדבר היחידי שאמא הרשתה לי לעשות – לרחוץ כלים!!! לא היו אז סופרמקטים גדולים. היינו קונים במכולת ליד הבית. חלק מהדברים קנינו מרוכלים שהיו מגיעים לשכונה עם סוס ועגלה. כך קנינו אבטיחים וקרח למקרר.

תמונה 6

היו לי אוספים של בובות, מדבקות, מחקים. כשירד החושך ובחורף היינו נפגשות באחד הבתים ומשחקות במשחקי קופסא: ריכוז – כמו מונופול, שבץ נא, סולמות וחבלים, דומינו ועוד. לא היתה אז טלוויזיה וגם לא מחשב. היינו מאזינים לתסכיתים (סיפורים) ברדיו או בתקליטים. יותר מאוחר התחלנו להאזין לקלטות שמע. אבא שלי היה שחקן שח-מט מצויין, אבל אני עד היום לא יודעת לשחק….יפתח משחק הרבה יותר טוב ממני….(סבא שלו- שמעיה – לימד אותו, ולפעמים הוא מצליח לנצח את סבא!!)

כשסיימתי את כיתה ח' עברתי ללמוד ב"תיכון מאוחד רחובות". הייתי תלמידה מאוד שקדנית והורי היו מאוד גאים בי. אני זוכרת שפעם – כל הכיתה החליטה להבריז משיעור אחרון. כשהגעתי הביתה, אבא שלי התפלא שהגעתי יותר מוקדם. סיפרתי לו שכל הכיתה הבריזה – הוא כעס עלי מאוד ושלח אותי בחזרה לבית הספר.

אהבתי מאוד ללמוד ספרות, המתימטיקה ואנגלית. ממש לא אהבתי היסטוריה וספורט. לא אהבתי את הריח המעבדה של לימודי מדעים. עד היום, כשאני נזכרת בריח, בא לי להקיא!!!! היתה לנו תלבושת אחידה "מזעזעת". לבנות – חצאית כחולה (נוראית) וחולצה תכלת עם כתפורים. מנהל בית הספר היה עומד בשער בית הספר כל בוקר. מי שהגיע בלי תלבושת אחידה – נשלח הביתה להחליף בגדים. היו לנו טיולי שנתיים נפלאים. מכיוון שלמעט משפחות היתה מכונית, אהבנו מאוד לטייל. היינו מטיילים בטיולית (מעין משאית עם ספסלים) היינו ישנים בחוץ בשקי שינה ועושים הרבה שטויות.

בנושא הממתקים – בטיולים היינו אוכלים המון ממתקים, בעיקר סוכריות ובייגלה, ולפעמים וופלים. בבית היו מעט ממתקים, כבר אז ההורים ידעו שזה לא בריא, וגם לא היה כסף ל"שטויות". לא היה מקובל לבזבז הרבה כסף על ממתקים. מדי פעם אהבנו לקנות פיצוחים. היו מוכרים אותם בניירות עיתון ישנים.

היחסים שלנו עם המורים היו טובים מאוד. למורים לא קראנו בשמם אלא – "מורתי". רוב המורים שלי היו מורות. כשהמורה היתה נכנסת לכיתה – היינו נעמדים – לתת לה כבוד!! כשאני חושבת על זה עכשיו, אני חושבת שהעמידה היתה חיובית. זה נתן זמן להתחיל להתרכז, להפסיק לדבר בינינו ולהבין ממש שהשיעור התחיל. היו לי מורות טובות מאוד ואהבתי אותן מאוד. שמרתי איתן על קשר שנים רבות אחרי שסיימתי את הלימודים. אני כמעט ולא קבלתי עונשים, כי הייתי "ילדה טובה וממושמעת. העונשים שהיו מקובלים בבית הספר היו: עמידה בפינת הכיתה, הוצאה החוצה – להרגע!!! העתקה של פרק קי"ט בתהילים (פרק ממש ארוך), מכתב להורים, הזמנת הורים, השעייה מבית הספר ליום אחד.

מכיתה ג' הייתי ב"צופים". הצריף של הצופים היה ממש על יד הבית שלנו, ומאוד אהבתי את הפעולות. מכיתה י' הייתי מדריכה ונהניתי מאוד להכין את הפעולות ולהיות עם החניכים שלי.

אחרי התיכון המשכתי את לימודי בסמינר למורים בבית הכרם בירושליים. סיימתי את הסמינר בהצטיינות והתגייסתי לצבא. בצבא שירתי כמשקי"ת תנאי שירות בסיני. היה לי שירות מאוד מעניין. הרגשתי שאני מצליחה לעזור לחיילים שהיו במצוקה.

אחרי הצבא חזרתי לרחובות וגרתי עם אמי. אבי נפטר והיא היתה זקוקה לתמיכה ריגשית. התחלתי ללמד בבית ספר יסודי ביבנה. חינכתי כיתה ב'. לאחר שנה החלטתי ללמוד ייעוץ חינוכי באוניברסיטת באר שבע. לימדתי בבית ספר יסודי בבאר שבע והתחלתי את לימודי הייעוץ באוניברסיטה.

באחד מימי שישי עליתי לאוטובוס בבאר שבע כדי להגיע לרחובות ולבלות את השבת עם אמי וחברים. באוטובוס הכרתי בחור נחמד, שמעיה, שלימים הפך להיות בעלי – סבא שלך. גרנו בבאר שבע. סבא למד הנדסת מכונות ואני ייעוץ חינוכי. במרץ 1977 נולד אבא שלך, יואב. הוא נולד גדול מאוד. שקל 4,400 קג' ואורכו היה 60 ס'מ – ממש ענק!!! וחמוד מאוד. במאי 1980 נולד דני, הדוד שלך. גם הוא היה גדול מאוד וחמוד ביותר. כשאבא שלך היה בן 4 ודני היה בן שנה עברנו לגור בקיבוץ חצרים. אני הייתי שם מחנכת של כיתה ד' וסבא שמעיה עבד במפעלי ים המלח. בפברואר 1984 נולדה תמר, הדודה שלך. אהבנו מאוד את החיים בקיבוץ. נשארנו שם 4 שנים ואז עברנו לערד.

כשהייתי צעירה הקשבנו, בעיקר, לשירים עבריים. אהבתי מאוד את אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, יהורם גאון. בלהקות – אהבתי את "כוורת", "הגשש החיוור". במוזיקה הלועזית – אהבתי את קליף ריצ'ארד, אלוויס פרסלי. בתנועה, בצופים- רקדנו ריקודי עם. במפגשי חברים רקדנו סלאו, טנגו, טוויסט, צ'ה צ'ה צ'ה, רוקנרול. היינו הולכים מידי פעם לסרטים והצגות. טלוויזיה התחילה לשדר רק כשהייתי בת 17. היינו שומעים הרבה רדיו. היו תוכניות מוזיקה ותסכיתים.

היה קושי גדול לקבל טלפון. היינו מזמינים קו טלפון ומחכים כשנה להתקנה בבית. הפלאפון הראשון היה של אבא שלך – יואב. קנינו אותו כשהוא היה בן 15 בערך, מטעמי בטיחות. אבא שלך אהב מאוד לטייל במדבר. מאוד חששנו שיקרה לו משהו והוא יזדקק לעזרתנו. לכן קנינו לו את הפלאפון, כדי שיוכל להזעיק אותנו בעת צרה. כשהיינו צעירים הכרנו חברים ובני זוג במפגשי תנועה, במפגשי חברים, בפעילויות הצופים, ודרך חברים משותפים. בגיל העשרה הבנים היו מציעים "חברות" לבנות. לא היה מקובל שבנות יציעו…. מערכות היחסים בין הבנים לבנות היו מאוד דיסקרטים. רק אחרי שהיינו חברים הרבה זמן, היינו מתחבקים ומתנשקים. היינו עושים זאת בחושך כשאף אחד לא ראה.

היחסים שלנו עם ילדינו היו יחסים מאוד פתוחים. סיפרנו להם הרבה מאוד דברים על העבודה שלנו, על המחשבות שלנו, על ההתלבטויות שלנו. היינו מתייעצים איתם על מקומות בילוי משותפים, יצאנו הרבה לטיולים בארץ ובעולם. הילדים שיתפו אותנו בחוויות שלהם והתלבטו איתנו בנושאים, שהתאים להם.

היום המשפחה שלנו גדלה כל הזמן. סבא ואני גרים בקדרון. הבן הבכור שלנו, יואב – אבא שלך, מירית, אמא שלך, אתה ואחייך – גלי ורותם גרים באבן יהודה. דני, הבן השני שלנו, גר עם יהל, אשתו ושני ילדיו – איתמר ורוני בטבעון. תמר, הבת הצעירה שלנו, גרה על עמיר, בעלה ושלושת ילדיהם – נועם, רועי ומעיין בקיבוץ גלאון.

הזוית האישית

סבתא יהודית מספרת לנכד יפתח על תחנות בחייה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

תסכית
תַּסְכִּית היא תוכנית רדיו שבה מוגש סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים. משתתפים בו קריינים וטכנאי אולפן המגישים את הסיפור שעבר עיבוד מתאים להאזנה. תסכיתים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה ה-20, והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו בעולם. בשלהי שנות ה-80, עם דעיכת הרדיו כאמצעי בידור עיקרי, חדלו להישמע תסכיתים ברדיו.

ציטוטים

”בילדותי, לא היה מדיח כלים, לא היתה מכונת כביסה, גם שואב אבק לא היה.“

הקשר הרב דורי