מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא וסבא שלי

סבא שלי נולד בשנת 1940 בקייב, בירת אוקראינה, אך בעקבות תחילת המלחמה של הגרמנים בברית המועצות, הם נאלצו לעזוב את קייב ועברו לפרקנט (יישוב נידח הנמצא במרחק של כ-150 ק"מ מטשקנט, בירת אוזבקיסטאן). שם התגורר עד בערך גיל 7. ביישוב הזה הם גרו בתנאים קשים, בתוך חדר אחד ובו 3 מיטות ושולחן, היה להם מאוד צפוף. בתקופות הגשומות היו שמים מטריה מעל המיטות ומנסים להירדם, אך לסבא שלי זה לא הפריע במיוחד. בסביבות גיל 7 עברו למרכז אזורי בשם "קוילוק" בגלל הצעת העבודה שנתנו לאימו צילה. שם גרו במבנה שהיה מחסן כלים, בבנק בו עבדה צילה. שיפצו את המבנה והפכו אותו למקום מגורים במיוחד בשביל צילה.סבא הלך לבית ספר מקומי באזור.

מקוילוק עברו לעיר הבירה טשקנט, שם התחיל ללמוד בכיתה ג, בגלל הצעת עבודה נוספת שהציעו לאימו. בבית הספר הזה נתקל לראשונה באנטישמיות ונאלץ להתעמת עם ילדים מכיתתו מבלי להבין למה הם נטפלים אליו.

כאשר סיים את בית הספר התיכון שם, החליט סבא שהוא רוצה לעבוד בתעשייה האווירית והתקבל למפעל מקומי בעיר. שם עבד בהרכבת מטוסים. תוך כדי העבודה במפעל גם למד באוניברסיטה ועבד מאוד קשה בשביל להצליח בשניהם.

שנה אחרי קבלתו לעבודה קיבל צו צבאי והתחיל את השירות שלו. הוא שירת ביחידת מסוקים באחד מבסיסי חייל האוויר באי סלחין (אי קרוב ליפן). בשנת 1962 סיים את השירות הצבאי וחזר לעיר הבירה של אוזבקיסטאן, טשקנט, והמשיך לעבוד באותו המפעל בו עבד קודם והמשיך ללמוד באותה פקולטה בה למד לפני הגיוס.

בקיץ שנת 1964 חזר עם אמו לעיר קייב, שם הוא עבד בתור מהנדס מטוסים. אך למרות שהמשפחה שלו חזרה להיות יחד בעיר מולדתו הרגיש באנטישמיות שהמשיכה להיות שם והתחיל לגבש דעה לגבי מעבר לארץ ישראל. בשנת 1969 בתחילת הקיץ,  פגש לראשונה את אינה, סבתא שלי. מכר של סבתא שלי אולי קרוב משפחה כשלהו הביא לסבא שלי את המספר של סבתא שלי והם התחילו לדבר ומיד נפגשו והתאהבו.

סבתא שלי נולדה בשנת 1947. גם היא נולדה בקייב אך לעומת סבא שלי, היא העבירה שם את רוב שנות ילדותה. היא הייתה תלמידה מצטיינת בבית הספר בקייב וגם במוסקבה שם למדה באוניברסיטה, הנדסת חשמל. סבא שלי באותה השנה בה פגש את סבתא שלי הציע נישואין לסבתא שלי, אך מהר מאוד הייתה צריכה לחזור למוסקבה לסיים את לימודיה. כעבור תקופה די קצרה היא הודיעה לסבא שלי שהיא בהיריון. סבתא שלי הייתה גיבורה, היא הצליחה לסיים את הלימודים שלה תוך כדי שהיא הייתה בהריון. סיפור אהבה מדהים שבה האהבה מנצחת כנגד כל הסיכויים.

לפני שהיא הייתה בהיריון סבא שלי וסבתא שלי החליטו שברצונם לעלות לארץ בעקבות כל האנטישמיות שהייתה מסביבם. ההחלטה לעזוב את ברית המועצות הייתה קשה. לקח המון שנים עד שסבא שלי ומשפחתו התאחדו שנית בקייב. סבא שלי היה מהנדס בכיר עם השכלה גבוהה והיה לו דירה למשפחתו. לאמו הייתה דירה משלה, דבר לא מובן מאליו, בתקופתם, משום שליהודים היו מתנכלים והקשו עליהם להשיג עבודה והשכלה. אבא שלי, אלי נולד בשנת 1970, והיו צריכים לטפל בו המון. החששות לגבי תעסוקתם בארץ, ומהמצב הביטחוני שהיה בארץ. היו להם המון חששות מאי נעימויות שנוצרות במשפחה בעקבות החלטה כל כך חשובה, והמון חששות שקשורות לארץ ישראל.

הם עלו לארץ בשנת 1976. ביום שבו הגיעו לארץ הרגישו כמו בבית. הם הגיעו למרכז קליטה בכפר גבירול שם למדו עברית. שנה לאחר מכן עברו לנס ציונה, שם הם גרים עד היום. סבא שלי השיג עבודה בתור מהנדס אווירונאוטיקה וסבתא שלי השיגה עבודה כמהנדסת חשמל. בשנת 1979 נולד להם עוד בן, דוד שלי דני. סבתא וסבא שלי חיים באושר עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

אני הרגשתי שאני נכנס לנעליים שלהם ולחיים אחרים לגמרי משלי, וזאת הרגשה מאוד מוזרה ומעניינת. אני מאחל לסבתא וסבא שלי המון בריאות ושהאהבה העצומה שלהם תמשך.