מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברומניה בבוקרשט בשנת 1939 בתחילת מלחמת העולם השנייה. יחד עם הורי עברתי את כל המלחמה ותלאותיה. המלחמה כללה: גירוש מהבתים, החרמת כל הרכוש, נשלחנו למחנה הריכוז "טרנסניסטריה".

אני הייתי קטנה ולא זכרתי הרבה אבל שמעתי מהורי את כל הסבל שעברו ושרק במזל השתחררו ממחנה הריכוז. גם בתקופה בה הרוסים נכסו לרומניה והקמה המשטרה הקומוניסטית, היהודים לא רוו נחת.

כשהייתי קטנה, הייתי היהודיה היחידה בכיתה והרגשתי אפליה נוראית – חילקו לנער הקומוניסטי הצעיר עניבה אדומה כדי להתקבל לשורותיו, וזאת לפי איכות הציורים שציירו. ידעתי לצייר היטב! וציירתי את כל הציורים לחבריי בכיתה, ובכל זאת קיבלתי את העניבה אחרונה וזאת רק דוגמא לאפליה אחת מתוך אלה שעשו נגדי.

שמחתי מאוד שהורי החליטו לעזוב את רומניה ולעלות ארצה בשנת 1950, באותו זמן שמעתי שבית הספר שלי נשרף – וממש שמחתי!

בישראל

בארץ, למרות קשיי השפה וקשיי הכלכלה הרגשתי שייכת ורכשתי לי חברות במהירות רבה. גרנו ביפו העתיקה בבית עתיק ומט ליפול, אבל ההרגשה הייתה של שייכות, וזאת ארצנו. כולנו היינו באותו המצב, אבל שרנו, רקדנו והתחברנו בשמחה.

עברנו עם הורי לגור בבת-ים עם בית משופר ושם גמרתי את לימודי בתיכון. שירתי בצבא ושם הכרתי את בעלי – הסבא של אוהד. התחתנו וגרנו בחיפה לכמה שנים, משם לבת-ים, וכיום אנו גרים בקריית אונו, כמעט 40 שנים!

שירי – אמו של אוהד, היא בתנו היחידה ולה יש את אוהד ואת זיו – בת שלוש וחצי. אנחנו מאוד קשורים, נפגשים ומטילים ביחד הרבה. המשפחה של בתי כוללת שישה ילדים, היסטוריה מסובכת ושמחה רבה.

הזוית האישית

הנכד אוהד: מאוד נהניתי מהשתתפות בתכנית זו – היה לי כיף ולמדתי הרבה דברים על סבתא שלי.

אני וסבתא שלי בניו יורק