מאגר סיפורי מורשת

שמי אתי (אסתר) שילוח, נולדתי בשנת 1957 בתל אביב להוריי, אבי רחמים פיינה ואמי, רחל למשפחת פרדו. בתיכון למדתי במגמת ביולוגיה פיסיקה. בלימודיי האקדמיים השלמתי תואר ראשון בביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ותואר שני בהוראת המדעים, בנוסף ללימודי דוקטורט במדעי הבריאות.  בשנת 1982 הצטרפתי להקמת הישוב אלון הגליל. במקצועי אני מורה לביולוגיה וד"ר למדעי הבריאות.

הקמת הישוב אלון הגליל

בחרנו לספר על הקמת הישוב אלון הגליל. סבא ואני החלטנו לעזוב את העיר לאחר נישואינו ולהצטרף להקמת ישוב בגליל במסגרת ייהוד הגליל. לאחר מלחמת לבנון (שנת 1982), כשסבא חזר מהמלחמה, עזבנו את עיסוקינו ומקומות עבודתנו בעיר, נפרדנו מהמשפחה בתל אביב, נטלנו חפצינו ואת בנינו הקטן שי והצטרפנו לגרעין של כ-6 משפחות  שהתיישב (בשנת 1980) בשמורת אלונים מעל נחל יפתחאל, ומטרתו הייתה הקמת הישוב אלון הגליל על הגבעה.

גרנו בקארוון והתנהלנו כמו מושבוץ. עבדנו על פי סידור עבודה: הגברים עסקו בהקמה ובחקלאות והנשים במעונות, בצרכנייה, במזכירות ובחקלאות. סבא ריצף את רחבת המזכירות, בנה את החממות ועבד בחקלאות. אני עבדתי במעון, בחקלאות (בסיקול אבנים ובגידול פרחים) ובעיקר בנוי היישובי. בערבים התנהלו אספות חברים עד השעות הקטנות של הלילה בהן התנהלו דיונים וויכוחים לגבי דרך הקמת היישוב. מבחינת שירותים, את שירותי הבריאות קיבלנו במרפאת הסוללים, הצרכנייה נוהלה על ידינו כשהמפתח הועבר בין החברים. מעון וגן ילדים היו במקום. לישוב היה טנדר פיג'ו ששירת את כולם, קניות בנצרת, נסיעה לרופא וכו'. הנסיעות כמובן היו משותפות. ההגעה ליישוב הייתה רק דרך חציית הנחל שבחורף הוצף ולא תמיד באמת הצלחנו לחצות בלי לשקוע. מדי פעם התקיימו גיוסים חקלאיים בהם השתתפו גם הנשים וגם הגברים. הייתה נהוגה עזרה הדדית, אנשים נרתמו לעזרת הזולת, תמכנו האחד בשני. למשל, כשמעין אושפזה בבית חולים, כתינוקת, קיבלנו תמיכה רבה ועזרה מהחברים.

לאחר תקופה (בשנת 1984), עזבנו את הישוב הזמני (קראוונים) ועברנו ליישוב הקבע (רחוב החקלאים). במקביל, המושבוץ התפרק וכל משפחה הקימה משק חקלאי. המשק שאנחנו הקמנו היה דיר עזים. סבא בנה במו ידיו את הסככות, את העזים קנינו ממשקים שונים בצפון, בנינו מכון חליבה ו..התחלנו לחלוב. זה לא היה קל. התמודדנו עם המלטות שלא תמיד היו פשוטות. בתקופת ההמלטות היינו נמצאים בדיר עד לשעות הקטנות של הלילה כשאנחנו מאכילים את הגדיים הקטנים בבקבוקי חלב (כמו תינוקות) ודואגים לחימום שלהם עם מנורות אדומות. כל המשפחה נרתמה: סבא, אני, שי ומעין (ילדיי), יום יום, שבתות וחגים. האמנו בעבודה עברית, ללא עזרה חיצונית של פועלים. גם כשסבא יצא למילואים, שי ואני היינו אחראים על המשק, חלבנו וטיפלנו בעזים.

כמו כן, גידלנו גם את הפרחים: גיבסנית, בחממה ואת הצמח ליפטוספרמום בשדה פתוח. ביום קטפנו את הפרחים ובלילה מיינו וארזנו את הפרחים – בחוץ בחצר ביתנו. בחורף, בגשם ובקור. ארזנו בקרטונים גדולים ובבוקר נסענו לבית לחם הגלילית, שם חיכינו עם יתר המגדלים לבוא המשאיות שיאספו את פרחים לבית אריזה ומשם ישלחו להולנד ולגרמניה.

ברבות הימים (בשנת 1992), הצטרפה למשפחתנו סתיו שנולדה בשנה הגשומה ביותר, בחורף שבו ירד שלג על אלון הגליל. בשכבה של סתיו כבר יש 25 ילדים לעומת 6 בשכבה של מעיין ו-3 בשכבה של שי. הישוב הצמיח וטיפח נוער איכותי וערכי הפעיל ברובו בתנועת המושבים.

לאלון הגליל נוספו רחובות נוספים עם השנים, כגון: הארבעים, החמישים, התשע עשרה ושכונת ההרחבה. כיום היישוב הוא יישוב קהילתי שמתוכו 23 משפחות חקלאים, ומונה 1,115 נפשות (לפי נתונים משנת 2018). השנה בשבועות 2020, נחגוג סבא ואני, שלושת ילדינו וששת נכדינו ביחד עם כל היישוב, 40 שנה להקמתו.

הזוית האישית

נבו: היה כיף מאוד לשמוע את הסיפור.

סבתא: הייתה לי חוויה מצויינת. היה לי מאוד מרגש וחשוב לספר את סיפור ההתיישבות והקמת יישוב בגליל, על כל משמעויותיו.