מאגר סיפורי מורשת

שמי יעקב קריצ'מן. נולדתי בשנת 1949 בחדרה, כל שנות חיי גדלתי בחדרה ואפילו גידלתי שם את ילדיי. כיום אני עדיין גר בחדרה. יש לי 3 ילדים ו-7 נכדים-(2 בנים ו-5 בנות).

סיפור ההיכרות

ב-08.08.1971 התחתנו בחדרה חברים שלי, דוביק ועליזה. ישבנו בשולחן כל החברים ושמחנו מאוד בחתונה. פתאום קלטו עיניי בחורה מעניינת שישבה בשולחן מרוחק מאתנו, ליד גבר שלא הכרתי.   מסקרנות פניתי לחברי ישרוליק ושאלתי אותו האם הוא יודע מי זו הבחורה ההיא? ואז הוא ענה לי בצחוק: "מה אתה לא יודע? זו שרל'ה השכנה של דוביק החתן, ולידה יושב אחיה. איך זה שלא פגשת אותם אף פעם?". ביקשתי ממנו להכיר לי אותה ואז הוא ענה: "בשום פנים ואופן, אנחנו שומרים אותה לחברינו זאב". שתקתי ולא עניתי וכשהתחילו הריקודים אזרתי אומץ, נגשתי אליה ושאלתי אותה בנימוס: "האם את מוכנה לרקוד איתי?". היא ענתה לי בחיוב. מאז ועד היום לא נפרדנו.

החתונה

בחודש יוני 1973 החלטנו אני ושרה להתארס לאחר שנים רבות של חברות. לאחר מפגש אירוסים עם שתי המשפחות הוחלט שמועד החתונה יהיה ב-19.12.1973 באולמי השרון בכפר סבא. התאריך נקבע יחד עם האולם לאחר טעימות ושולמה מקדמה.

ב-6 באוקטובר בשנה זו, הוא יום הכיפורים, פרצה המלחמה. באותו היום גויסתי למלחמה וירדנו עם כלי הלחימה לעבר תעלת סואץ. במלחמה עצמה הייתי שותף להעברת כוחות של צה"ל בתעלת סואץ לתוך שטח מצרים.

כול תקופת המלחמה לא היינו מודאגים מנושא מועד החתונה כיוון שבזיכרוננו זכרנו שמלחמות בארץ ישראל נערכות כשבוע ימים (כמו מלחמת ששת הימים 1967), אולם מלחמה זו נערכה זמן רב מאוד (בפועל הייתי מגויס בה 7 חודשים).

ככל שהתקרב מועד החתונה הייתי מאוד מודאג ולא הייתה לי שום דרך ליצור קשר עם המשפחה מהיום שגויסתי.

ב-16 לדצמבר 1973 הוכרזה הפסקת אש עם מצרים ואז בא אליי המ"פ (מפקד פלוגה) ואמר לי שאני יוצא להתחתן. התרגשתי מאוד ושלחתי באותו היום דרך חברים שיצאו לחופשה הודעה לאשתי לעתיד (שרה), שאני מגיע להתחתן במועד שנקבע ובמקביל, רשמתי על פיסת קרטון מכתב קצר ובו ציינתי שאני מגיע לחופשה להתחתן. את הנייר נתתי לרכב שחלף לידנו שנסע צפונה – כפי שנודע לי מאוחר יותר, נייר זה הגיע עוד באותו היום לידי שרה.

למחרת שוחררתי לחופשה של שבוע ימים להתחתן. יצאתי ליד העיר סואץ לתפוס טרמפ ועצרה לי משאית ענקית. עליתי אמרתי שלום ושאל אותי הנהג  בתמיהה: "אתה לא שואל אותי לאן אני נוסע?". עניתי "כל מקום בארץ מתאים לי העיקר לצאת מפה!". הסתבר שהוא נסע לחיפה וכששמע שאני יוצא לחופשת חתונה, החליט שהוא מביא אותי עד לביתי. השמחה בבית הייתה מאוד גדולה כשהגעתי, ואז הבנתי למעשה שאין אף גבר בבית מכיוון שכולם מגויסים.

בשלב זה התקשרנו לאולמי החתונה בחדרה ושאלנו אותם האם ניתן לקיים טקס חתונה אצלם בעוד יומיים. הם מאוד שמחו והדפסנו הזמנות במהירות על גלויות ושלחנו אותם לכל ידידינו. במקביל, התקשרנו לאולמי השרון בכפר סבא והודענו להם שלא נוכל להגיע למועד החתונה שנקבע.

המשימה הבאה הייתה לחפש את אבא שלי (סבא שאוליק ז"ל שגם הוא היה מגויס), את אחי יגאל ואת גיסי אהוד, באמצעות קצין העיר חדרה. קיבלנו את הכתובות שלהם ונסענו שרה ואני ברכב שלנו להביא את כולם.

ב-19 לאוקטובר 1973 חגגנו חתונה מצומצמת באולמי חדרה, בכל האירוע היו בסך הכול 4 גברים וכל השאר היו נשים.

לאחר החתונה יצאנו שרה ואני לירח הדבש במלון 4 העונות בנתניה. קיבלו אותנו כמו מלכים, בין השאר כי היינו הזוג היחיד בכל המלון. בסופו של דבר, לא יכולתי להחזיק מעמד במלון יותר מיום אחד, החזרתי את שרה הביתה וחזרתי ליחידת המילואים בתעלת סואץ.

הזוית האישית

סבא יענקלה: המפגש שלי עם הנערה שהייתה לאחר מכן אשתי, היה לגמרי מקרי ומרגש מאוד וככל שהריגוש גדול יותר, הקשר שנוצר יהיה חזק יותר. ואומנם אנו חיים בנשואים מאושרים 44 שנים עם 3 ילדים ו-7 נכדים.

אלה: למדתי מהסיפור שאם אני רוצה משהו, אני לא צריכה לוותר עליו גם אם אמרו שהוא לא קשור אליי. אני צריכה לדבוק במטרה ובמה שאני רוצה.