מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור של סבא קלמן קורנט

תמונת המשפחה
הספר שכתב סבי
על השואה ועל העלייה ארצה

אני קלמן, נולדתי ביום 7 באוקטובר בשנת 1931. דבורה אמי הייתה אשתו השנייה של אבא שלי, אבא היה אלמן ולו ארבעה ילדים קטנים: מרים שנולדה בשנת 1921, ביאנקה שנולדה בשנת 1923, רחל שנולדה בשנת 1925 ובייניש (ברני) שנולד בדצמבר 1926. אבא נישא לאמי שהייתה רווקה בת עשרים. לימים נולדו להם שני ילדים משותפים: אני, קלמן, ואחותי גיטלה (טובה) שנולדה בשנת 1933. אחיותיי הבוגרות חינכו אותי וגידלו אותי. היה זה כורח המציאות שהגדולים יסייעו בגידול הצעירים.

כפעוט היו לי בעיות אכילה, ואחותי הייתה יושבת איתי שעות. כשהייתי עושה ״מחסנים״ בפה (הייתי עם פה מלא באוכל ולא בלעתי) אחותי הייתה אומרת לי ״אס אונ טרינק אונשלינגע רופ- נו נו קלמל’ה"- תלעס, תשתה ותבלע כבר״. לפעמים הייתה מאיימת עליי, אבל תמיד ברוך ובחיבה. היו לי יחסים מאוד חמים עם אחיי ואחיותיי. האחים הגדולים מאוד אהבו אותי ואת גיטלה כי היינו ילדים מתוקים.

אבי, חיים קורנט, נולד בשנת 1890 בכפר ליד וולנוב שבפולין. לאבי הייתה סנדלריה שצמודה לבית עם כמה פועלים. אמי, דבורה לבית פרידמן נולדה בשנת 1910 גם היא בכפר ליד וולנוב. אמי הייתה עקרת בית וטיפלה בכולנו במסירות ובאהבה. גדלתי בבית דתי אבל לא קיצוני. היו לנו בבית ארבע מערכות אוכל – בשרי, חלבי, פרווה ולפסח. את השבת הקפדנו לשמור. גם כיום אני מאמין שהשבת היא מנהג יהודי חכם.

בערבי שבת ישבנו כולנו סביב השולחן, לבושים לבן. ‏אמי הייתה מברכת על הנרות, אבא היה פורס את החלה, ואיש לא דיבר לפני שגמר לברך ולקדש. בזמן ארוחת הערב שוחחנו בינינו ביידיש. ברוב ימי השישי היינו מכניסים סיר מיוחד ומביאים למאפיה שבה הכשירו את התנור ומכניסים אליו את החמין הגדול, הצ׳ולנט. הצ׳ולנט היה מעדן של ארוחת הצהריים בשבת. בשבת בצהריים אחיותיי הגדולות היו הולכות להביא את הסיר  המהביל, ואנחנו הלכנו לתפילה בבית הכנסת. כילד חשבתי שאם אני רוצה ללכת לגן עדן ולהיות יהודי טוב, עליי לקיים את המצוות.

מימין: אימא וטובה, משמאל: טובה וביאנקה

תמונה 1

אני גדלתי בעיירה קטנה בשם וולנוב שנמצאת בפולין. וולנוב הייתה עיירה ללא מים זורמים או חשמל. מקור המים היה בארות שהיו בבעלות פולנית. אחת מהן הייתה ליד ביתנו, ותמורת תשלום חודשי יכולנו לשאוב ממנה מים בדליים. בתחילה גרנו בדירה ובה חדר אחד גדול אותו חלקנו כולנו. כשמצבנו הכלכלי השתפר, בנינו בית בן שלושה חדרים. לא היינו משפחה עשירה, אבל לא חשנו מחסור. התקיימנו בכבוד.

החיים בגטו והיציאה ממנו

יש לי המון זיכרונות עצובים אבל הזיכרון שהכי העציב אותי היה בגטו שיידלוביץ. עקב התנאים הסניטריים הגרועים פרצה במחנה מחלת הטיפוס, וגם אני נדבקתי במחלה הקשה והמסוכנת. אני נשארתי בחיים הודות להוריי שהשיגו לי אספירין. כעבור כמה ימים קמתי כהרגלי לעבודה. ניסיתי להעיר את אבא, להזיזו, "אבא, אבא" קראתי, והוא לא הגיב. הבנתי אז שאבא מת. הוא נדבק ממני בטיפוס כי ישן לידי, ולבו לא עמד בעומס המחלה. כבר ראיתי איך יורים באסירים במחנה, אולם דבר לא השפיע עליי כמו מותו של אבא שלי איתי במיטה.

שחרור המחנה מידי הנאצים

הארבעה במאי 1945 הוא היום הקדוש בחיי. אני זוכר כל פרט ופרט ביום הזה, כל דקה ודקה. בארבעה במאי נעלמו כל אנשי האס אס משטח המחנה. הגרמנים עלו על מכונותיהם, והשומרים והמשגיחים הסתלקו לפתע. אותם אסירים שהיה בכוחם לעשות זאת, התנפלו מיד על מחסני המזון של הגרמנים הנמלטים. היו אסירים באפיסת כוחות, שלא הצליחו לזוז, והיו כאלה ששהו מעט זמן במחנות והיו במצב פיזי סביר יחסית, בעיקר אותם אסירים מהונגריה. כשליש מאותם אלו שהתנפלו על האוכל מתו, כי גופם לא הצליח לעכל את המזון. אני הצלחתי להשיג כמה חבילות של מרגרינה וקצת מקרוני, חלקתי אותם עם חבריי, לא היו לנו מים לבשל את המקרוני. אז לא בדיוק אכלנו. לאחר שהתאוששנו קמעה, המשכנו למשק אחר, שם הציעו לנו לישון באסם, כי היינו מלוכלכים ומכונמים.

בחמישה במאי 1945 אני וקבוצת החברים שלי הלכנו לכיוון שדה התעופה הרשינג שהיה למחנה צבאי, התמקמנו בבתים שהיו שייכים לקצינים הנאצים שברחו. בלילות היינו הולכים למטוסי ה-17B העמוסים חבילות מזון שבהן סיגריות ושוקולד. היינו לוקחים את החבילות וסוחרים בתכולתן. התעשרנו. כיוון שהיינו בין הילדים המעטים ששרדו, היינו הראשונים שזכו לטיפול.

‏לאחר ההכנות הנדרשות, עמדנו לנסוע לשבדיה. בגלל הנסיעה, בעוד משאיות מחכות לקחת אותנו, הגיעו אל המחנה חיילים רבים הבריגדה היהודית, ובמהירות ובשקט הבריחו אותנו על משאיות לגבול איטליה. ‏המפגש עם חיילים ישראלים הייתה חוויה בלתי נשכחת. הם התייחסו אלינו בחום ודאגו לכל צרכינו: מזון, שינה, וביגוד. אט אט שב אלינו צלם האדם.

נסענו במשאיות שהיו סגורות בברזנט, כדי שתראינה כשיירה צבאית המובילה ציוד, ולא תעוררנה חשד במעברי הגבול. נסענו לכיוון העיירה טרויזיו שבמשולש הגבולות איטליה, אוסטרליה ויוגוסלביה. שם שהינו עם אנשי הבריגדה, שטיפלו בנו בחום ובאהבה. לאחר כמה ימים המשכנו עם חיילי הבריגדה לדרום איטליה. הגענו לעיירת הנופש סנטת מריה דה באני, שם שהינו כשלושה חודשים.

האווירה באתר הייתה טובה. האקלים החם היטיב עמנו, והמקום נדמה לנו כגן עדן. רחצנו בים, במפרץ היפה של העיר. היו לנו מדריכים ומטפלות, אם ואב בית, שהיו מסורים ואוהבים, והעניקו לנו כל מה שהיינו זקוקים לו.

לאם הבית שלנו קראו פולה, ולימים נישאה לנוח מוזס, בעלי העיתון ידיעות אחרונות. למדנו כמה שעות ביום, הכיתות חולקו לפי גיל, ובין השאר למדנו גם עברית. אני ידעתי לקרוא עברית בנוסח אשכנזי מלימודיי בחיידר ומן התפילה, אבל לא הבנתי את מה שאני קורא. שבנו לחיות חיי נעורים שגרתיים, וניסינו להשאיר את עברנו מאחור. את ארוחותינו אכלנו בחדר האוכל, ליד השולחנות, עם המדריכים. היה לנו אוכל בשפע.

העלייה לארץ

באוקטובר 1945 קיבלנו מהבריטים את אשרות הכניסה המיוחלות. בעודי הייתי בנמל העיר סורנטו שבאיטליה, עומד לעלות על אוניית תובלה צבאית גדולה, ולהפליג לחופי ארץ ישראל, הגיעה לנמל אחותי ביאנקה.

היא מצאה את שמי באחת הרשימות שפרסם  הג'וינט, ושמה לה למטרה למצוא אותי. לאחר חודשים ארוכים של מאמץ, עלה בידיה להגיע אלי. היא עשתה זאת בדרך לא דרך: היא חצתה הרים וגבולות ברגל, שיחדה פקידי גבול ומורי דרך, חשה רגעים ארוכים של אימה, חמקה וסיכנה את חייה. המפגש היה מרגש מאוד. לא ראיתיה זמן רב, ולא ידעתי מה עלה בגורלה. היא סיפרה לי שבעזרת אותן רשימות של הג'וינט הצליחה לאתר ארבעה מבני המשפחה שניצלו: מרים, ברני טובה ואימא. ביאנקה ניסתה לשכנע אותי לחזור איתה לגרמניה ולהתאחד עם המשפחה, אך אנשי הבריגדה הצליחו לשכנעה לאפשר לי לעלות לארץ ישראל; להתחיל לבנות את חיי ולהשתקם במקום יציב. לאחר הפלגה לא ארוכה, כמה ימים בלבד עגנה אונייתנו בנמל חיפה, ושהינו כשבועיים במחנה המעבר בעתלית. היה זה חלק מתהליך הקליטה בארץ.

כל העת הייתי עם קבוצת החברים שלי, אתם הגעתי מאיטליה. גרנו בצריפים, וניהלנו שגרת חיים נעימה. בעתלית רצו למיין אותנו לזרמים, כדי לשבץ אותנו במוסדות חינוך שיתאימו להשקפת העולם ממנה באנו: זרם חילוני התיישבותי, או זרם דתי. רובנו באנו מבתים מסורתיים, אם לא דתיים מאוד, אך המדריכים מהזרם ההתיישבותי הכינו אותנו לומר בריאיון כי באנו מבתים שבהם לא שמרו כשרות, כדי שנשובץ בזרם החילוני התיישבותי.

לאחר עתלית הגעתי למושב באר טוביה. הגעתי עם עוד ארבעה נערים, במסגרת עליית הנוער. כל אחד מאיתנו שובץ במשפחה מאמצת, שהתייחסה אליו כאל בנה. בבית משפחת קרבלוב, שבו אני נקלטתי, היו שניים וחצי חדרים. ההורים אריה ואסתר היו יוצאי מזרח אירופה. היו להם שני ילדים, עמי (עמיצור) תלמיד בכיתה ז, ורוחל'ה בת הארבע. הייתי מבוגר מהם, שלושתנו חלקנו חדר אחד. בני המשפחה כולם קיבלו אותי בחום ובאהבה ולא חסכו ממני דבר. בפגישה הראשונה עם המשפחה, הייתי כל כך רזה וירוד, גל עצמות, שאיש לא האמין שאשרוד.

התחלנו ללמוד. כולנו התחלנו בכיתת מכינה ומשם העבירו אותנו לאחר פרק זמן לכיתות המתאימות. הייתי בן ארבע עשרה ולמדתי רק שנה אחת לפני שפרצה המלחמה. ארבע שעות ביום למדנו וארבע שעות עבדנו במשק.

כשהייתי בן שש עשרה וחצי, פרצה מלחמת השחרור. רציתי להצטרף לחיל הים בגלל המדים הלבנים. הלכנו, עשרה צעירים, ללשכת הגיוס של הפלמ"ח, שבשדרות רוטשילד בתל אביב. "בני כמה אתם?" שאלו אותנו, חיוך גדול על פניהם, "לכו הביתה, אסור לנו לגייס ילדים". "אנחנו כמעט בני שש עשרה וחצי", ענינו, "ומאוד רוצים לסייע בלחימה". חשנו מוכנים לכך. דיווחנו שתעודות הזהות שלנו אבדו, ושאנו בני שמונה עשרה, וגויסנו לפלמ"ח. באוגוסט 1950 עמדתי לפני שחרור. בניסיון לשכנע אותי להישאר בצבא, הוחתמתי קבע למשך חודש וחצי, אך לא בחרתי בדרך הצבאית, ושבתי לבאר טוביה. בבאר טוביה המהנדס מקנובצקי הקים מפעל לייצור שעוני מים לחקלאות בשם עקיפמטר. את העבודה למדתי מיהודי זקן, וכשעזב ניהלתי את המפעל. באחת הפעמים שנסעתי לעמק הירדן במסגרת העבודה, פגשתי את דליה (אשתו של סבי) שעבדה כמורה במושב ירדנה. אהבתי ללכת לחדר המורות. לא נישאנו מיד. במשך תקופה ארוכה היינו חברים וכעבור שנתיים עם תום שנת הלימודים בתחילת יולי 1958 נישאנו. לאחר החתונה המשכתי לעבוד ב"עקיפמטר" וזכיתי להערצה. במסגרת עבודתי נסעתי ברחבי הארץ: ממטולה שבצפון, ועד לבית אשל שבדרום, מנתיב הל"ה ומזרחה לפאתי ירושלים. לימים נמכר המפעל לחברת "מקורות" ומוניתי לראש קבוצה.

לאחר חצי שנה קיבלתי קביעות, ויכולתי להבטיח את קיום ופרנסת המשפחה. ראיתי יתרון בעבודה ב"מקורות" ולא במפעל בבעלות פרטית. לאחר כחצי שנה, הזמין אותי ללשכתו מנהל החבל, שהיה אחראי על כשלוש מאות וחמישים איש ועל אזור נרחב, על כל מתרני המים והקווים שבו. המנהל הציע לי תכנית לימודים של שנתיים, על חשבון "מקורות", שבסופה תהיה לי תעודת השכלה של טכנאי הנדסאי. בגלל נסיבות חיי, הייתי נשוי ואב, נאלצתי לוותר על ההצעה הקוסמת. ידעתי שבמסגרת לימודים תובענית לא אוכל לסייע לאשתי. מדי פעם נשלחתי להשתלמויות וקורסים מטעם העבודה. באותו זמן נבחרתי למזכיר ועד העובדים למשך שתי קדנציות. בנוסף, שימשתי נציג עובדי "מקורות" במועצה הארצית. בעבודה הייתי סגן מנהל הנפה וממלא מקומו, ואחראי על כחמישים עובדים בישובים רבים במרחב הדרום. המשך שנה הייתי מנהל נפה בפועל.

בפסח 1960 נולד גל בכורנו. תינוק מקסים ששימח את כולנו, סבא סבתות דודים ודודות. הייתי מאושר בהיוולדו, הצלחתי לא רק לשרוד, אלא להמשיך את השושלת. במאי 1965 נולד עומר, תינוק בלונדיני מתוק שהגדיל את אושרנו. כעבור שנתיים וחצי, בינואר 1968, נולד בננו השלישי ברק.

בגיל שישים ושש זו הייתה הפעם הראשונה שבה שבתי לשם, למחנה. זאת הייתה חוויה מאוד קשה עבורי. כשסיפרתי לתלמידים את חוויותי, לא הצלחתי לעצור את שטף דמעותיי. בעומדי שם, כבר אב וסב, ראיתי את הדברים אחרת. כשהייתי ילד באושוויץ וראיתי איך זורקים את הילדים לערימה, לא בכיתי. הייתי כמו בעל חיים, וזו הייתה המציאות שלי. כעת לאור ניסיון חיי אני מבין עד כמה יקרה כל נפש. אני לא סופר, ולא איש רוח. אני לא מתיימר לכתוב יצירה ספרותית. חשוב לי לספר על הילד שהייתי, ועל החוויות הקשות שעברתי, למען ילדיי, נכדיי והדורות הבאים.

הנדודים והייסורים שלי החלו כשהייתי בן שמונה. עד אז חייתי חיים רגילים, ויש לי זיכרונות מהמשפחה ומהעיירה. חשוב לי מאוד לספר על החיים שלי ועל מה שעברתי, כגלעד לכל אותם יהודים שנרצחו עם במהלך השואה.

סבי נפטר, כל מה שכתבתי היה בזכות זה שסבי העביר את קורותיו לספר.

הספר שכתב סבא

תמונה 2

הזוית האישית

אדר: אני מאוד נהנתי לחקור וללמוד על סבי. בעבודה זו הייתה לי הזכות ללמוד עליו יותר לעומק. נהניתי מאוד, ואני חושב שיש ערך רב לתיעוד של אדם כמו סבא שלי.

מילון

ג'וינט
הג'וינט הוא הארגון היהודי ההומניטרי הגדול בעולם. הג'וינט פועל להצלת יהודים הנתונים תחת איום.

ציטוטים

”להעריך את מה שיש, שום דבר לא מובן מאליו“

”כבר ראיתי איך יורים באסירים במחנה, אולם דבר לא השפיע עליי כמו מותו של אבא שלי איתי במיטה“

הקשר הרב דורי