מאגר סיפורי מורשת

סבי סמי פור נולד ב1949 באיראן. הוא עלה ארצה בשנת 1966.נלהוריו קראו מדלן ומנשה. ולהורי סבתי אילנה אשתו, מרים ואלי.

היסטוריה המשפחתית של סבא סמי

סבא סמי: "קהילת יהודי עיראק היתה העילית בתחומי הכלכלה, ההשכלה והתרבות, עד שבשנת 1933 עלתה לשלטון המפלגה הפרו נאצית, בראשותו של ראשיד עלי אל-כילאני. כעבור שמנה שנים, ב-1 ביוני 1941 , ערב חג השבועות, התרחש הפוגרום הגדול ביהודי עיראק – הפרהוד ( שואת יהודי עיראק ), במהלכו אנשיו של אל-כילאני ( בעידוד המופתי של ירושלים חאג' אמין אל-חוסייני והשגריר הנאצי בבגאד ) ,  רצחו, התעללו, בזזו ופרעו ביהודים. משנודע הדבר בארץ ישראל, נשלחו אנשי הקיבוץ המאוחד, לעזור בהקמת המחתרת הציונית, שהבריחה והעלתה לבסוף את יהדות עיראק כולה, לישראל.

חלקם נסו לאיראן, תחילה לעיר אבאדאן, ששוכנת על הנהר פרת שמהווה את הגבול בין איראן לעיראק. בהמשך רובם ככולם, עברו לעיר הבירה טהראן והקימו את קהילת יהודי עיראק בעיר הזאת. הורי ( מדלן ומנשה ) שניהם ילידי העיר בצרה בעיראק, הכירו ונישאו בעיר אבאדאן, ובהמשך עברו לעיר הבירה טהראן שם אני נולדתי . קהילת יהודי עיראק בטהראן ששמרה על תרבותה ושפתה, (שפת יהודי עיראק שהיא למעשה שפת האם שלי, וזאת השפה שדיברנו בבית, הייתה מאוד משגשגת) עם מוסדות משלה כולל בית כנסת ,בו משפחתי וכל הקהילה העיראקית התפללו, ובית ספר שנחשב לאחד הטובים בבירה, בו למדתי עד כיתה ט'. בבית הספר למדנו עברית, אנגלית, פרסית, וערבית, לכן אני דובר את ארבעת השפות. סבי נחום ז"ל ( אבא של מנשה ) היה הרב, החזן ומורה לתנ"ך ויהדות של הקהילה. חיי הקהילה התנהלו על מי מנוחות, והיא התמזגה היטב עם תושבי המקום, ללא גילויי עויינות מצד התושבים, והשלטונות.

לאחר סיום כיתה ט' עברתי לבית ספר איראני מוסלמי, בבית הספר של העיראקים לא היו כיתות מעבר לכיתה ט'. סיימתי כיתה י"ב בגיל שש עשרה. הוקפצתי כיתה פעמיים, בבית הספר העיראקי בהמלצת המורים. וכשהיה בכוונתי ללמוד רפואה, התקבלתי ללימודים באוניברסיטה העברית. הגעתי ארצה לבדי בשנת 1966. כל משפחתי נותרו בטהראן, ובהמשך הגיעו אחי ואחותי, אבל ההורים נשארו שם. באוניברסיטה העברית למדתי שנה במכינה, את לימודי השפה והכנה ללימודים האקדמיים. שנה לאחר מכן למדתי ביולוגיה ובהמשך התקבלתי ללימודי רפואת השיניים, בהדסה עין כרם. שנות עלייתי הראשונות, ועוד בגיל כה צעיר, לא היו קלות אך למזלי רוב בני משפחתי המורחבת היו כבר בארץ, ועזרו לי מאוד לעבור את התלאות של הקליטה.

את אשתי אילנה הכרתי בלשכת התעסוקה של הסטודנטים באוניברסיטה, שנינו חיפשנו עבודה להתפרנס ומימון הלימודים.  אני הייתי סטודנט בשנה השנייה בהדסה, והיא סטודנטית לקרמיקה בשנה הראשונה בבצלאל. לאחר שנתיים של הכרות החלטנו להינשא ( אז לא היה נהוג לקרוע ברך !! ).

בשנת 1972. התחתנו באולמי השושנים בפתח תקוה, גם אחי נישא  באותו ערב, לבחירת ליבו. חתונה משותפת חסכה לנו הרבה כסף, שלא היה לנו אז,  נישאנו בנוכחות כל המשפחה המורחבת, חברים והורי כמובן, שהגיעו ארצה במיוחד מאיראן. בשנת 1974 שנינו סיימנו את לימודינו והיינו הורים לגל  אמא של דיה,  שנולדה שנה קודם לכן.

בשנת 1975 נסענו חזרה לאיראן, אני, אשתי אילנה שהייתה בהריון מתקדם עם בננו השני איל, וגל, מסיבות משפחתיות ( לאמי היה מחלה סופנית ). מאחר ועדיין שמרתי על אזרחותי האירנית, נאלצתי להתגייס לצבא של הוד מלכותו השאח הפרסי. מהשירות שם יש לי הרבה חוויות, אך תקצר היריעה מלספר. אציין רק שבתום ששה חודשי טירונות בעיר הבירה, קיבלתי דרגת קצין רפואה, ונשלחתי להמשך השירות בצפון המדינה, ליד הים הכספי שגובל עם רוסיה. במהלך השירות, לאחר שאמי הלכה לעולמה החלטנו לשוב ארצה. עשינו זאת בעזרתו של איש הסוכנות היהודית בשם שם-טוב. המהלך לא היה פשוט בכלל, ונתקלנו באין סוף קשיים כולל חקירות בשירות החשאי, הנודע לשמצה של המלך הסוואק . לציין שבשנים אלו היו קשרים ענפים בין שתי המדינות, והרבה ישראלים עבדו וגרו במדינה. היו שם בתי ספר וגנים ישראלים, שבתנו גל הייתה באחד מהם.

כששבנו ארצה, נדדנו במספר מקומות. התקבלתי להתמחות בכירורגיה של הפה והלסת, בבית החולים פורייה. עברנו לגור בקבוצת כינרת, שם נולד ילדנו השלישי ניר. במהלך ההתמחות גויסתי לצה"ל ושירתתי ברמת הגולן כקצין רפואה.

בסופו של דבר קבענו את מקום מושבנו במושבה מצפה בגליל התחתון. לפני שש שנים יצאתי לגמלאות מבית החולים בתור סגן מנהל המחלקה, ואני וסבתא גרים עדיין במצפה".

הזווית האישית

דיה – היה לי מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבא וסבתא ,והיו דברים בהיסטוריה המשפחתית, שלא ידעתי עליהם.