מאגר סיפורי מורשת

שמי נחמיה סיטרואן, נולדתי בניו יורק בשנת 1951.

בשנת 1957  נסעה משפחתי לבלגיה ושם גרנו עד שנת 1964. בבלגיה למדתי שתי שפות חדשות: צרפתית ופלמית. הצטרפתי בגיל צעיר מאוד לתנועת בני עקיבא. בשנת 1964,לאחר בר-המצווה שלי, עלתה משפחתי לארץ ישראל.

בנערותי, למדתי בישיבה תיכונית "מדרשית נעם" בפרדס חנה. לפני מלחמת ששת הימים, עבדתי כמו שאר תלמידי התיכון בחפירת שוחות ומילוי שקי חול.

מאוחר יותר, נסעתי ללמוד באוניברסיטה בארצות הברית. לאחר סיום האוניברסיטה נבחרתי להיות מזכ"ל בני עקיבא בצפון אמריקה.

התחתנתי עם ריקי אותה פגשתי בבני עקיבא. כאשר נולד בני הבכור, יגאל, סמוך לסיום מלחמת יום כיפור, עלינו לקיבוץ עלומים בנגב כחלק מגרעין בני עקיבא. גרנו בקיבוץ עלומים במשך שמונה שנים. עבדתי בתפקידים חקלאיים שונים.  לאחר שמונה שנים עברנו לירושלים, ומוניתי להיות עוזר בכיר של דוקטור יוסף בורג, שהיה אז שר הפנים, המשטרה והדתות. לאחר פרישתו של ד"ר יוסף בורג, עברתי לעבוד בסוכנות היהודית, שם תפקידי היה להקים ולנהל את תוכנית "נתיב", שהציעה אפשרות גיור לישראלים שאינם יהודים. זה היה תפקיד מאתגר ביותר. היה צורך להקים בית ספר הכנה לגיור, מבלי שהתלמיד מתחייב מראש שברצונו להתגייר. היה מדובר על אוכלוסייה פוטנציאלית של כ 300.000 אזרחי ישראל אשר אינם יהודים. בתפקיד זה עסקתי כעשור ולאחר מכן יצאתי לגמלאות.  לאחר כמה שנים עברתי עם ריקי אשתי לכפר תבור (לא רחוק ממירב שם גרה חלק ממשפחתי).

                                                  סיפור ההגעה לארץ ישראל

תמונה זו צולמה בערך בשנת 1905. בתמונה נראים סבא שלי, מאיר (יושב) ושני האחים שלו. סבא שלי היה בערך בן חמש עשרה כשהתמונה צולמה. והוא נולד בערך ב-1890. (התמונה בת מאה וחמש עשרה שנה). אחד האחים שבתמונה נפטר בגיל צעיר ואח נוסף, עלה ארצה בשנות ה-30, והצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר. מאיר היה חסיד גור. הוא נולד  בעיר פאביאניץ ליד לודג' שבפולין, ולמשפחה שלו היה בית חרושת לטקסטיל (בדים) בעיר לודג'. הוא היה תלמיד ישיבה בפולין. התמונה צולמה כשהיה תלמיד בישיבה. אני קראתי לו זיידע. (זיידע זה ביידיש, סבא.)

במלחמת העולם הראשונה, רצו לגייס את סבא שלי, מאיר, לצבא הפולני מפני שאז גייסו את כולם. אבל היהודים לא רצו ללכת לצבא הפולני, כי לא היה שם שום דבר כשר, ולא ידעו כמה זמן הם יהיו שם. אז כדי שהוא לא ילך לצבא, הוא הלך לרופא וביקש ממנו שיתפור לו את האצבע לכף היד, כדי שהוא לא יוכל להחזיק את הרובה.  אבל הרופא תפר לו בטעות את האצבע ביד שמאל, והוא היה ימני. וכך הוא הצליח לא להתגייס לצבא.  למשך כל חייו האצבע שלו הייתה תפורה לכף היד. החבר הכי טוב שלו היה הרבי מגור (עוד לפני שהיה 'הרבי מגור'). הם גדלו ביחד.

כמה חודשים לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, זיידע נסע לאמריקה כדי לנסות להשיג ויזות (אשרות כניסה), עבור משפחתו, כדי שהם יוכלו לגור שם. אבל אז פרצה המלחמה והוא נשאר בארצות הברית, בעוד אשתו ושלושת הילדים היו בבלגיה. (אחת משלושת הילדים הייתה חנה, אמא שלי) הוא עסק בבלגיה בסחר יהלומים, וכיוון שאז לא היו טלפונים, לא היה קשר איתו, והמשפחה לא ידעה מה קרה לו, והוא לא ידע מה איתם. הם  ברחו עם כל הפליטים דרך צרפת ברגל. ובסופו של דבר אחרי שנה, הם הצליחו להגיע לארצות הברית והתאחדו.

אימי חנה (לבית בנדה) הבת של מאיר, נולדה בפולין וכילדה עברה עם משפחתה לבלגיה. בגיל שמונה עשרה, היא ברחה עם אמה, אחיה ואחותה מהנאצים, שכבשו את בלגיה. הם צעדו ברגל עד לדרום צרפת. משם הצליחה לעלות על האנייה האחרונה שעזבה את אירופה. ובסוף הגיעה לארצות הברית. בארצות הברית פגשה את אבי, יוסף (סיטרואן) שהיה טיס בחיל האוויר.

אבי נולד בהולנד, וברח עם אחיו משם,כשהנאצים כבשו את הולנד. ההורים שלו הסתתרו במרתף, למעלה מחמש שנים בלי לצאת. הוא הלך עם אחיו ברגל מהולנד, עד ספרד. הצליח להגיע לפורטוגל ומשם לאנגליה. הצטרף לחיל האוויר הבריטי, ונלחם במלחמת העולם השנייה. הוא פגש את אימי והם התחתנו, ועלו לישראל ב-1947.

ב1950 ההורים שלי (חנה ויוסף), נסעו לארה"ב לבקר את סבא מאיר ואשתו. הביקור התארך, ובזמן הזה, אני נולדתי. ורק בשנת 1964 עלו לארץ.

סבא מאיר עלה לישראל בגיל שמונים ושש. כל השנים הוא רצה לעלות לארץ ובסוף הגיע לבית אבות בירושלים. בשנת 1976 שבוע לפני ראש השנה, הצטרף אלינו לקיבוץ עלומים שם גרנו. הוא ראה את יגאל הנין שלו, ומיכל הנינה שלו. הם היו קטנים. בראש השנה, שבוע אחרי שהגיע – הוא נפטר, בבית האבות בירושלים.

במוצאי ראש השנה, נערכה ההלוויה בירושלים, והרבי מגור קרא לכל תלמידי הישיבה, לעמוד מחוץ לישיבה, כדי להיות חלק ממסע ההלוויה ולחלוק כבוד אחרון לסבא מאיר, חברו הטוב.

הרגשתי מאוד קרוב לסבא שלי מאיר ולמדתי ממנו הרבה על יהדות ועל החיים בכלל.

זיידע הצטיין בכך שהוא היה ציוני גדול והיה מאוד סובלני כלפי דעות שונות, והוא אהב מאוד את כל היהודים באשר הם.

סבא נחמיה מסכם:

היו לי שלוש מטרות עיקריות שקבעתי לעצמי כשהייתי צעיר:

הראשונה- היא לעלות לישראל ואכן זכיתי לעשות זאת בשנת ב-1964.

השנייה-  הייתה הקמת משפחה. אני נשוי באושר כמעט חמישים שנה לאשתי ריקי. יש לנו ארבעה ילדים, עשרים וארבעה נכדים ושני נינים. משפחה גדולה יקרה אהובה וחשובה.

השלישית- הייתה לשרת בצבא הגנה לישראל וכבר ב-1974 התגייסתי לצה"ל ושירתתי הרבה שנים במילואים.

כל ארבעת ילדי שירתו בצה"ל, והנכד השני התגייס לאחרונה. וארבע נכדות שירתו בשירות לאומי.

התמונה המצורפת היא של השירות במהלך מלחמת שלום הגליל הראשונה, והתמונה היא בבירות. ברקע רואים את בניין המחבלים שנהרס על ידי צה"ל.

הזווית האישית

סבא נחמיה: המפגשים שלי עם עומר היו מעניינים מהנים וחינוכיים. עומר הראה רצון אמיתי לשמוע על המשפחה ומה שעבר עליה בתקופה קשה ומאתגרת. הוא נהנה לשמוע ואני נהניתי להשמיע, ולראות את תגובותיו לדמויות ולסיפורים. שנינו למדנו אחד מהשני, ואני מודה לכם על מתן ההזדמנות הזאת לחיבורים בין סב לנכדו. תבורכו! עומר: למדתי הרבה מהמפגשים עם סבא, על המשפחה ועל האהבה שלה לארץ ישראל. מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים. אני מרגיש שהתקרבתי יותר למשפחה שלי כי עכשיו אני יודע מה עברנו, איך הייתה העלייה ומה היו הקשיים שבדרך.