מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של סבא מאיר משואה לתקומה

 

נולדתי בעיר רדום בפולין. לאבא קראו דוב ולאימא לאה וההורים שלי היו סוחרים. לאמי הייתה חנות ולאבי היה מפעל קונפקציה לעיצוב תעשייתי של בגדים. היו לי שבעה אחים ושתי אחיות.

בעיר שבה נולדתי חיו לפני מלחמת העולם השנייה כ-30,000 יהודים, (שהיוו אז כשליש מהתושבים) בקהילה יהודית משגשגת, חלק גדול מהם חסידים. כילד אהבתי מאד לשחק עם אקדח צעצוע. האקדח נראה ממש אמיתי ואני פחדתי להחזיק אותו. יום אחד זרקתי את האקדח לפח כדי שהגרמנים לא יפגעו בי. שמעתי מאמי את סיפורי ההתעללות של הגרמנים ביהודים וקישרתי את זה לאקדח. חוויה שזכורה לי מהמלחמה: יום אחד פגשתי ילד פולני שהיה חבר שלי לפני המלחמה. הוא ניגש אלי ואמר לי :אתה יהודי! אני מסתכל אליו ואני רואה שעל הבגד שלו יש צלב- קרס. הוא התחיל להרביץ לי.

לחבר הכי טוב שלי קראו מוטקה גם הוא ניצל ואני בקשר אתו עד היום. למדתי עד גיל 12 בבית ספר יסודי מקומי רק ליהודים. באיזשהו שלב הפסיקו את הלימודים בבית הספר שלי אני וילדים בגילי לא למדנו. חשבנו שהמשפחה תמלט לרוסיה. הייתה לנו הרגשה רעה. בפרוץ המלחמה הייתי בן 12 כשעמדתי בתור ללחם עם אחי. לפתע שמענו רעש חזק. פצצה נפלה על הבית אולם רק קיר אחד נשאר. למזלי היה זה הקיר שבסמוך לו עמדנו. אחי ואני לא הצלחנו לדבר שלושה ימים אחרי האירוע מרוב פחד. זה היה תחילתו של מסע ההישרדות שלי.

הייתי בן 12 בלבד כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין. לאחר קרב בין הצבא הפולני ליחידות שריון של הוורמאכט נכבשה ראדום 8.9.1939 והתחלנו להרגיש מחסור במזון. שמענו ברדיו וקראנו בעיתון מה שהיטלר מסוגל לעשות ליהודים. בעקבות כך הציעה אמי לברוח לרוסיה כי כך נשרוד. כך יצאתי למחנה עבודה.

הפרידה מהבית ומהמשפחה הייתה מאוד קשה, יצאתי מהבית ללא שום מזכרת ןחשבתי שאחזור הביתה.  הוריי שלא יצאו מהבית הושמדו ולא ידעתי מה קורה איתם.

ממחנה העבודה עברתי למחנות ריכוז : אפאעל, מחנה קטן, מחנה גדול, מחנה טבואל, מחנה טומשופ ואושוויץ. כשנגמרה המלחמה הייתי במחנה שתלטה בגרמניה . כולם התחילו להתנפל על אוכל גם אחי הגדול היה איתי.

 

ההעפלה לישראל

הגעתי לארץ ישראל באניית מעפילים נסענו 18 יום ללא תנאים. את אשתי טוניה (ז"ל) הכרתי באוניית המעפילים ביחד עלינו לארץ. כשהיינו קרובים לגבולות ארץ-ישראל 

האנגלים תפסו אותנו. כשנעצרנו על ידי האנגלים בחופי ישראל הם העבירו אותנו למחנה מעצר בקפריסין, זה הזכיר לי את השואה ולכן היו לי שם דיכאונות. בסוף השתחררנו והגענו לישראל.

לי ולטוני לא היו חברים ומשפחה בארץ. גרנו בקיבוץ "רמת דוד" בעמק יזרעאל. התנאים שם היו טובים. כך הקמתי משפחה ונולדו לי תאומים שלמה וריקי.

אחי ואני היחידים ששרדו מהמשפחה בשואה. אחי גר באמריקה. כשהיה קשה בארץ אחי קרא לי אליו לאמריקה, ועניתי שכבר טוב לי בארץ, ויש לי פה משפחה.

 

ליהי:

רציתי לומר תודה על התהליך הנפלא שהייה לנו ביחד . בעקבות תהליך זה גיליתי יותר עליך , על משפחתך ועל החוויות שזכורות לך כילד . היה לי מאוד כיף לעבוד אתך וללמוד עליך .

באהבה רבה , נכדתך ליהי .