מאגר סיפורי מורשת

שמי יוסף נוי, סיפורי עוסק בניגודים והתבגרות: מאיום קיומי לאופוריה, שאננות משנת 1967 ועד שנת 1977 (מאופוריה לשלום), מילדות לבגרות, נישואין והתבססות כלכלית.

סיור לילי בודאי עם אבא

מאז שאני זוכר את עצמי עבדנו ועזרנו להורים, כל ילדי המושב, זה נראה טבעי. אני זוכר כאשר הייתי בגיל 8 ואחי בן 4 העברנו צינורות והשקנו את השדות. בערך בגיל 12 אבי שלח אותי לסגור את הממטרות בשטח בלילה. מהוואדי בנחל לכיש עלו יללות של תנים והחושך היה מפחיד. יום אחד אבי שאל אותי: "האם אתה מפחד בחושך?". עניתי לאבי: "כן". אבי אמר לי מה לעשות כדי שלא אפחד בחושך: "תיקח אתך את מפתח הצינורות הגדול". ושוב אבי שאל אותי: "ממה אתה מפחד, מהחושך או מהתנים?". עניתי לו: ״אני תמיד חושב שיש מישהו שמתחבא אחרי שטח גידולי התירס״, ואז אבי אמר לי: ״אין לך מה לפחד כי היום אני אבוא איתך.״ עלינו לשטח החקלאי ואמרתי: "אבא, שם בקצה השטח אני חושב שיש מישהו שמתחבא.". אבי אמר: ״בוא נלך לראות". התחלנו ללכת לכיוון שהצבעתי, כמובן שאני פחדתי אך לא אמרתי לאבי והלכתי יחד אתו עד שהגענו לקצה השטח, שם נוכחתי לדעת שאין אף אחד. אמרתי לאבי: "אולי הוא ירד לוואדי. אבי אמר: "כשאתה לבד בשטח אל תרד לוואדי, אבל עכשיו כששנינו ביחד, נרד לבדוק.״ בליבי הצטערתי שאמרתי שאני מפחד בחושך, אבל לא אמרתי זאת לאבי וירדנו לבדוק. בוואדי עשינו סיבוב גדול בחושך אבל לא מצאנו שום דבר ואז חזרנו לבית. מאז אני לא יודע פחד מה הוא.

במושב עבדנו קשה, בשביל להצליח צריך לעבוד 25 שעות ביממה. מתן הנכד שואל "אבל איך? סבא, ביממה יש 24 שעות" ואז עניתי למתן שאצלנו במשפחה קמים שעה קודם, זו סיסמתי עד היום. אצלי אין ׳אל תדאג הכל יהיה בסדר׳.

סבא רבא- אבא של יוסי, היה חבר פעיל במפלגת הפועל מזרחי

ביקור של אימא בבסיס

מלחמת ששת הימים נכפתה עלינו כאשר מצרים סגרה את מיצרי טירן וסוריה ירתה על הקיבוצים שליד הכנרת. אני התגייסתי בשנת 1966, תמיד הייתי אחראי על תחום המזון. הייתי חרוץ מאד, קמתי ראשון ויצאתי אחרון. המצרים איימו בכניסה לסיני לשטח המפורז וגם נכנסו הירדנים, והסורים המשיכו לאיים. כל המדינה הייתה מגוייסת והכוננות הייתה גדולה, פחד מהלא נודע. היה אז שילוב של הצבא שרצה להילחם עם ראש ממשלה די מגמגם אבל שולט, אחראי ולא שש אלי קרב. אני זוכר את אמי שבאה לבקר אותי במחנה והצליחה לעבור את כל המחסומים. היא אמרה: "כאן אנו יכולים להלחם", היא התכוונה שבזמן השואה המצב לא היה כך, והוסיפה: ״במושב אנו גם מתכוננים ושומרים על המשקים.״ אמי הקשתה אז בשאלות כאילו אני לפחות הרמטכ"ל: ״תגיד, מי זה החייל הקטן שמנהל את השער?"  "למה?" שאלתי, אמי ענתה: ״אם כל החיילים שלנו יהיו כמוהו, ננצח.״ באתי לשער, הוא הסתכל עליי ושאל האם אני האימא של יוסי נוי. עניתי: ״כן ומאיפה אתה יודע?״ החייל ענה לי: ״הוא דומה לך״ והוסיף: "בואי, אני אעזור לך". אמרתי לאימא שהוא חייל אמיץ בסיירת שריון, לימים הוא קיבל צל"ש.

מלחמת ששת הימים והלאה

הקרב פרץ לפתע והניצחון היה מוחץ (היה גם שכול, אין מלחמות יפות). השמחה, האופוריה, הביטחון והשאננות – זהו חטא היוהרה ובסוף שילמנו על זה ביוקר. המדינה שגשגה לאחר המלחמה לפני המיתון הקשה העתיד לבוא: הייתה עבודה בשפע, תיירות פורחת. אני הקמתי בית, נולדו שני ילדי, קבעתי את מושבי בנתניה, עיר תיירות ובעבר גם יהלומים. אבל באופק היו סימנים לרע שיגיע משם לכל אחד. נשיא מצרים החדש – אנואר סאדאת – לדעתי אחד המנהיגים הערביים הגדולים, פתח במלחמת התשה בדרום שגבתה קורבנות רבים. גם אני גוייסתי לשרת בקו ברלב, העלאתי את רמת המזון במעוז הקטן שלי- מי שעבר בא לאכול אצלי. תמונה מצורפת של מוטה גור שבא אישית ללחוץ את ידי.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, מתוכננת על ידי המצרים והסורים אך עבורינו פרצה במפתיע. במלחמה הזו נתקלנו בכלי נשק חדשים שלא הערכנו נכונה את יעילותם, טילים נגד טנקים ונגד מטוסים. בארץ לא היו מספיק תחמושת ונשקים.  גוייסתי ליחידת המילואים שלי, השארתי בבית שני תינוקות. הייתי ממונה על שירותי המזון ביחידה, היו לי הצוותים הטובים ביותר והוטלה עליי משימה נוספת: ארה"ב באה לעזרתנו ושלחה לארץ רכבת אווירית של ציוד מלחמה תחמושת נשקים ומזון, שירתי ליד שדה התעופה בלוד ונשלחתי לעזור ובעיקר לשלוח את התחמושת והציוד הרפואי – כל סוג ליעדו, לכיוון הגזרה הדרומית או לגזרה הצפונית. בגמר המלחמה המדינה לא הייתה כפי שהייתה טרם המלחמה, למרות שהצבא שלנו עמד 101 ק"מ מקהיר ו-45 ק"מ מדמשק.

בבחירות 1977 היה מהפך שלטוני בארץ. סאדאת (נשיא מצרים) הגיע לישראל, מחזה שלא האמנתי שיכול לקרות היות והוא זה שפתח במלחמה הקשה נגדנו בשנת 1973. הייתי בטוח כי מדובר בתרגיל הונאה, אבל נוכחתי לגלות כי לא כך הדבר. סאדאת נאם בכנסת ישראל והדגיש שלא תהיה עוד מלחמה. השלום הקר עם מצרים מוכיח עצמו עד היום הזה.

המשכתי להתמקצע בתחום המזון, בין היתר הייתי שף בכיר בבתי מלון גדולים, הקמתי חברת קייטרינג (בין הראשונות בארץ) בשם "מעדני המלאכים", נתנו שירותי מזון לשמחות, חתונות ועוד מרחובות בדרום ועד חיפה בצפון.

יהודה גולדברגר, קצין מורס ממלחמת העולם הראשונה

מסמך התיעוד המלא:

הזוית האישית

ברכת הסב: למתן נכדי האהוב, אין ספק שהיחד בתכנית קשר הרב דורי תרם לי יותר מאשר לך בהכרת משפחתי והמורשת, אני עצמי למדתי יותר על סבי וסבתי שאותם לא הכרתי. לך אני מאחל : 1. שיתגשמו כל חלומותיך. 2. שתהיה אהוב על כולם כמו היום, כל המשפחה אוהבים אותך ומכבדים. זה הדדי כי זה בא ממך: נאמן לחברים ועוזר לכולם. 3. שתקים משפחה יפה ומוצלחת והצלחה בלימודים ושירות צבאי בימי שלום.

ברכת הנכד: לסבא יוסי היקר, היה לי כיף לעשות את העבודה יחד אתך בתכנית קשר הרב דורי. הייתי גאה לשמוע את הסיפורים שסיפרת מול קבוצת הקשר הרב דורי. למדתי והכרתי את המשפחה שלנו. אני חושב שהמשימה של הקשר הרב דורי חשובה ומומלצת כך שכל התלמידים יעשו אותה ובכך ילמדו על מורשתם. העבודה חיזקה את הקשר בין סב ונכדו.

סבא אני אוהב אותך.