מאגר סיפורי מורשת

זה הסיפור של סבא שלי אלכסנדר גיטין. הוא נולד בלנינגרד סנט פטרסבורג בברית המועצות לשעבר. בשנת 1963 ועלה לארץ בשנת 1990. כשעלה לארץ הוא נשאר לגור בערד וזהו סיפורו:

אני עם אחותי וילדיה החלטנו לעלות לארץ והתחלנו לארגן דברים שונים. הבאנו את כל המסמכים למשרדים, הגשנו בקשה למשרד (אוויר) שהיה נותן אישור יציאה מרוסיה, קיבלנו רשימת מסמכים שהיינו צריכים להכין ויצאנו לדרך. הגשנו בקשה על ויתור אזרחות וגם התחלנו לאסוף  דברים. לא היו  לנו הרבה אפשרויות. כל בן אדם היה יכול לקחת אך ורק 30 קילוגרם של דברים.

היינו אני, אחותי ושני ילדיה. התחלנו לרוץ בין משרדים. כשקיבלנו את ביטול האזרחות והחזרנו את תעודות הזהות נשארנו אנשים בלי הגנה של שום מדינה. כשסיימנו קיבלנו  את החלק השני של הויזה, קנינו כרטיסים לרכבת לבודפשט, עשינו מסיבת פרידה והלכנו לרכבת. לא ידענו אם נפגש עם כולם שוב פעם. יממה נסענו ברכבת, עברנו את גבול רוסיה, בדקו את כל הדברים שלנו. יכולנו לקחת רק מאתיים דולר ולא יותר.

הגענו לבודפשט, בתחנת הרכבת היה אזור בשביל עולים חדשים לישראל, שם עמדו חיילים ששמרו עלינו, לקחנו את הדברים ועלינו לאוטובוסים, לא עזרו לנו. העלנו את כל הדברים לאוטובוסים והתחלנו לנסוע למרכז כלשהו עם כוחות המשטרה, נכנסנו למקום סגור. לא יכולנו לצאת. קיבלנו חדר והתחלנו לחכות למטוס. קיבלנו אוכל ואנשי הסוכנות היהודית סידרו את כל מה שצריך. חיכינו יומיים עד שאמרו לנו שהגיע התור שלנו למטוס. באותה תקופה עלו לארץ מיליוני אנשים. עוד פעם אוטובוסים, מזוודות. כשהגענו למטוס לא היה מספיק מקום לכולם והילדים ישבו על הברכיים של המבוגרים.

הגענו לארץ ב-3 לפנות בוקר. כשירדנו מהמטוס שמתי לב שריח האוויר אחר לגמרי. קיבלנו את המזוודות ונכנסנו לאולם של עולים חדשים. לא היה שם מקום בכלל, הכל היה מלא באנשים. בקושי מצאנו מקום בפינה על הרצפה. כל הזמן היו עוברים אנשים ומחלקים אוכל. הגשנו מסמכים והתחלנו לחכות בתור שיקראו לנו. חיכינו כמה שעות טובות, אחר כך הייתה פגישה עם פקידה ממשרד הפנים. היא שאלה אם אנחנו בטוחים שאנחנו רוצים לגור בערד. אמרנו שכן. אז נתנו לנו מונית.

ב-12  בצהריים הגענו לערד וישירות נסענו ל"מלון ערד". זה מקום שרק קוראים לו מלון אך בעצם זה צימרים קטנים שבנויים מסנדוויץ ומולם כיכר ריקה. לא ראינו אף רכב שנכנס לערד אלא רק אנשים שעבדו. ופה שאלתי את עצמי "לאן אני הגעתי?" ו"איך אפשר לחיות פה?" אז קיבלנו חדר. היינו צריכים לקנות משהו לאכול. לכן  הלכנו לחפש חנות כלשהי אבל בגלל שלא ידענו שום דבר הלכנו לכיוון לא נכון, לא מצאנו שום חנות ושום אוכל. טוב, מזל שהיו לנו כמה מנות שקיבלנו בשדה התעופה. אכלנו והלכנו לישון.

קמנו בבוקר, ופתאום מישהו דופק על הדלת. פתחנו וראינו שעומדים שם אנשים. הם שאלו אותנו ברוסית "אתם עולים חדשים מברית המועצות?". אמרנו שכן, שהגענו אתמול, הם אמרו "יש לכם חצי שעה לארגן דברים ואנחנו יורדים לים המלח, נעשה לכם יום כיף" אלה היו חברים בחברת אג"ד שעשו לנו חוויה יוצאת דופן. עד עכשיו אני זוכר איך נהננו ואיזו תשומת לב קיבלנו.

כשחזרנו בערב הביתה ובעל הבית של המלון חיכה לנו הוא היה גם מרוסיה אבל נרגענו כשהוא אמר שהוא בא להסביר לנו איפה החנות והמרכז ושבמלון יש מסעדה ואפשר לאכול ארוחות ערב לעולים חדשים.

ביום למחרת הלכנו למרכז לחפש משרד קליטה ופתאום אנחנו שומעים שכל המרכז מדבר ברוסית כי באותו הזמן הגיעו לערד עשרות אלפי עולים חדשים ורובם היו מסנט פטרסבורג. הם היו כבר כמה ימים בערד, אפשר להגיד ותיקים. לקחו אותנו לכל המשרדים והבנקים והסבירו לנו מה לעשות. בקושי מצאנו דירה לשכירות כי כמעט ולא היו דירות פנויות בערד. כשמצאנו דירה היא הייתה ריקה לגמרי, היה לנו שטיח קטן ושני שקי שינה ותנור קטן לחימום. לילה ראשון כולנו ישבנו באותו חדר, היה קר. בבוקר השכנים דפקו לנו על הדלת. הם אמרו לנו ששמעו שאנחנו עולים חדשים ואין לנו כלום בדירה והביאו לנו כמה רהיטים. כל השכנים הביאו לנו משהו. מישהו הביא רהיטים, מישהו הביא בגדים לילדים, כל השכנים הביאו לנו משהו כדי למלא את הבית. וככה התחלנו את החיים בארץ.

הזוית האישית

תמיר: היה לי מאוד כיף כי אני העברתי זמן עם סבא שלי ושמעתי את סיפורו. הייתי רוצה לאחל לו בריאות ולומר לו תודה על העזרה.