מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור של סבא אלברט רחימי

סבא ואני יומולדת בגיל שנה
סבא בצבא
ילדות באיראן בהשוואה לילדות בישראל

סבא נולד בשנת 1952 בעיר טהרן שבאיראן. משפחתו הגרעינית של סבא מנתה את אבא ואימא, שמם משה ועדנה. אחים ואחיות: אלכס, רוזה, יוסי, לידה. עד גיל 11 (של סבא) הם גרו שטהרן שבאיראן, לאחר מכן סבא עלה עם כל משפחתו לישראל כעולים חדשים, אז גרו בחולון. משה (אביו של סבא) היה בעל חנות של דברי אוכל ומשקאות בחולון ואמו עדנה עבדה עם משה.

סבא בילדותו עם משפחתו

תמונה 1

ילדות ועלייה

סבא מספר: "כאשר הייתי בן 11 החליטו הורי לעלות  לארץ ישראל (בשנת 1964). באיראן ימי הילדות היו שונים מאשר בישראל. באיראן אני ומשפחתי היינו חיים לא בחופשיות, היינו קומץ של יהודים מול המון גויים. אם הייתי יוצא מביתי לשחק הייתי מאוד זהיר לא להיתקל באנשים לא רצויים, היה מן פחד מסוים באוויר לכן רוב הזמן שיחקנו בבית עם האחים. בזמן החגים גם היה שונה, בארץ כאשר יש חג כולם חוגגים, יוצאים לטיולים, לעומת זאת באיראן אתה צריך לעשות חג בעיקר בבית, אתה לא יכול לקנות כל דבר בחנות בגלל הכשרות. אפשר לסכם שילדותי באיראן בעיניי הייתה פחות מעניינת כי לא היו חברים (אולי בודדים) בגלל החשד שאתה גר בסביבה של גויים שלא תמיד אוהבים אותך, לכן היינו רוב הזמן בבית עם המשפחה.

הסיבה לעלייה לארץ הייתה שכל משפחת אבי הגיעה לארץ כמה שנים קודם ולכן אבי החליט גם לעשות עלייה. כאשר הגעתי לארץ, חבלי הקליטה היו קשים מאוד: לא דיברתי את השפה, ישבתי בכיתה ובהתחלה לא הבנתי מאומה פרט לשיעורי חשבון. בחצי שנה הראשונה היה קשה ביותר, לא היו לי חברים והייתי עצוב מאוד. אט אט, כשלמדתי את השפה הכל השתנה, הלימודים היו קלים יותר ועם זה באו גם החברים. הוריי היו מסורתיים, לכן בעשרת ימי תשובה (בין ראש השנה ליום הכיפורים) היינו קמים באמצע הלילה לבית-כנסת להתפלל סליחות. ניתן לומר שהחלק השני של ילדותי היה הרבה יותר טוב מהחלק הראשון כי היינו בארץ ישראל.

באיראן למדתי עד כיתה ו' וכאשר עליתי לארץ השלמתי את חטיבת הביניים (עד כיתה ח') ולאחר מכן סיימתי את לימודי התיכון בבית הספר "יבנה" שבחולון. לאחר השירות הצבאי החלטתי להמשיך ללמוד לימודים אקדמאים לכן נרשמתי לאוניברסיטת "בר אילן" ברמת גן וסיימתי את הלימודים האקדמאים בשנת 1976 במגמות מתמטיקה ובמדעי המחשב.

סבא בעת שירותו הצבאי

תמונה 2

העבודות שבהם עסקתי במשך השנים: מכיתה ז' עד י"ב: בקיץ בעבודות מזדמנות כמו גינון, מפעל למאוררים ובבנק, זאת על מנת לחסוך כסף כי ההורים היו במצב כלכלי לא טוב. לקראת סיום הלימודים באוניברסיטה התחלתי לעבוד בבנק הפועלים (בשנת 1975) עד אשר פרשתי בשנת 2019 לפנסיה. במשך כל שנות עבודתי בבנק (45 שנים) עסקתי בהרבה תחומים: התחלתי כפקיד זוטר וסיימתי כמנהל סניף. כמו כן, במשך 20 שנה נסעתי לסירוגין בשליחות לארה"ב לגיוס לקוחות.

תחביביי הם ספורט (כדורגל, כדורסל ובמיוחד כדור-עף), משחקי שש-בש, סרטים, נסיעות לחו"ל ובעיקר בילוי עם הנכדים. אירוע מיוחד בילדותי: ללא ספק זה יום חגיגת הבר מצווה שלי בגיל 13: העלייה לתורה, קריאת ההפטרה שהרב לימד אותי, בקיצור – יום בו התחלתי להרגיש שהתבגרתי.

בשנת 1979 התחתנתי עם רעייתי גיטי, נולדו לנו שני ילדים: רונית (אימא של יהונתן) שכיום היא רואת חשבון וסמנכ"לית כספים בחברה מובילה, ורויטל שהיא רופאה בבית החולים איכילוב בתל אביב."

משפחתו של סבא

תמונה 3

סרטון תעוד: הקשר הרב דורי – אלברט רחימי, יהונתן גליק

הזוית האישית

הנכד יהונתן: בשבועות האחרונים למדתי להכיר יותר טוב את סבא שלי, גיליתי דברים על ילדותו והתבגרותו שעד כה לא ידעתי עליהם, למדתי על תחביביו, על עלייתו לארץ, על ההתמודדות כעולה חדש ועל תעסוקתו במשך חייו. תכנית זו העשירה את הידע שלי בכל הנוגע על חייו של סבא שלי.

סבא אלברט: שמחתי מאוד שהנכד שלי יהונתן הגיע אליי עם התכנית הזאת. ראשית, זה החזיר אותי לרגעים היפים של ילדותי, ושנית – זה חיזק את הקשר שלי ואת הקרבה שלי עם הנכד האהוב שלי.

מילון

טֶהְרָאן
(בפרסית: تهران) היא בירת איראן והעיר הגדולה ביותר בה, הממוקמת לרגלי רכס הרי אלבורז ונמצאת במרכזו של מחוז טהראן. העיר מהווה את המרכז הפוליטי, הכלכלי והחברתי של המדינה. יותר ממחצית התעשייה האיראנית מבוססת בטהראן, שבה תעשיות ייצור רכב, חשמל ומוצריו, טקסטיל, כלי נשק, סוכר וכימיקלים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לאכול פירות זה בריא“

”בטהרן אם הייתי יוצא מביתי לשחק הייתי מאוד זהיר לא להיתקל באנשים לא רצויים, היה פחד מסוים באוויר“

הקשר הרב דורי