מאגר סיפורי מורשת

אנחנו מתן, רום, אורי וגיא תלמידי כיתה י' בבית הספר דרכא רמון, מתעדים את סיפורו של נתן קלנג, סבא של מתן, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

שמי נתן קלנג, נולדתי בתשיעי ליולי 1945, בזמן המלחמה בברית המועצות בעיר ששמה צרנוביץ במחוז בוקובינה, תחת משטר אוסטרי הונגרי. בבית שלי דיברנו גרמנית ואחרי המלחמה ההורים שלי עברו לרומניה כי הרוסים השתלטו על המקום שגרנו בו. ההורים שלי היו במקור מרומניה, הנאצים הוציאו אותם וגירשו אותם לרוסיה. בסוף המלחמה.

נולדתי ואני בן יחיד (הייתי כזה מוצלח שההורים שלי לא רצו עוד). הרבה חושבים שאחים זה דבר חשוב, כל אחד אוהב את האחים שלו ומחובר אליהם, אני לעומת זאת לא רציתי אחים. בתקופה שגדלתי בה ברומניה היה נהוג שיש לכל משפחה ילד אחד, מקסימום שניים, כך שלא חשתי שונה מחבריי.

נתן והוריו

גדלתי ברומניה בעיר ששמה קימפולונג (משמעות השם: "השדה הארוך"). העיר שלנו הייתה בתוך ואדי. כל החורף היינו עושים סקי או מחליקים על הקרח. לידנו היה נהר גדול, בקיץ אהבנו להתרחץ בנהר ולתפוס דגים יחד עם כל החברים מבית הספר. היה מאד כיף בעיר והיה אפשר לעשות הרבה דברים כיפים, הזמן טס! היינו משחקים משחקי קלפים, כדורגל, היינו עושים הרבה מאד תחרויות אופניים. בתקופה ההיא רק ליהודים היו אופניים. זה היה אחרי המלחמה, לאנשים לא היו דברי ערך וחפצי יוקרה ואופניים נחשבו משהו מאוד יוקרתי. היינו משחקים עם מטבעות ואבנים אהבנו מאד לרוץ, כיף חיים.

נתן (בערך בגיל 8) בשנת 1952 בפארק ציבורי ברומניה

שמי (נתן) הוא מאח של אימא שלי שנקרא נתי, מקור השם נתן הוא מהתנ"ך ומשמעות השם היא נתינה. שם המשפחה שלי קלנג ובגרמנית המשמעות היא צליל. השם קלנג עובר כבר דורות רבים במשפחה.

נתן בשנת 1952 מנגן באקורדיאון

הבית שלנו היה בית של שתי קומות, כשהייתי ילד הבית היה נראה מאוד גדול אבל היום במבט לאחור, הבית נראה קטן. היה נהוג אז, שמשפחה נוספת גרה בבית, לכן בקומה השנייה גם התגוררה משפחה. כשהייתי ילד היה לנו כלב ציד בשם סימבה שהלך איתי לכל מקום, אהבתי להפחיד איתו בנות ולעשות איתו שטויות רבות. אהבתי להחזיק לו את הרצועה כשהייתי עם מגלשיים ואז הא היה מוביל אותי למקומות. בביתנו היתה לנו חצר מאוד גדולה ובחצר היה לנו מחסן עם עצים כדי לחמם את הבית.

חצר הבית של נתן (התמונה צולמה בערך בשנת 1953)

החפץ שהכי אהבתי היה המצלמה שלי, מצלמה שהיתה מאד נדירה. באותה תקופה הייתי היחיד עם מצלמה. אהבתי מאוד לצלם, המצלמה הייתה גדולה עם פילים גדולים מאד. נהגתי לפתח את הפילים לבד. היתה לי גם משקפת מאוד מיוחדת. בתקופתי אהבנו מאוד לאסוף בולים, כל החברים שלי אספו בולים והיינו עושים החלפות אחד עם השני.

נתן עם המצלמה

בית הספר בו למדתי נקרא "dragosh voda". יש לי הרבה זיכרונות מבית הספר, פעמים רבות קראו לאמי להגיע לבית הספר בעקבות הפרעות משמעת. היינו עושים הרבה שטויות עם חברים, היינו נכנסים לבעיות ממש, היינו מעין "כנופייה של יהודים". תמיד האשימו אותנו בדברים שקרו. לא הרבה בנות היו מסתובבות איתנו. למרות שהייתי מאד שובב הייתי תלמיד טוב עם ציונים גבוהים. למדנו הרבה מתמטיקה ופיזיקה, היסטוריה של אירופה, למדנו על יוון, למדנו רוסית צרפתית וגרמנית. כמו כן למדנו עבודות יד, למדנו לסרוג ולתפור, עד היום אני יודע לסרוג ולתפור, אלו היו עבודות היד הגבריות שלנו.

נולדתי בברית המועצות, אבא שלי הצליח לשחד פוליטיקאי והצליח להשיג לנו אישור עלייה לישראל. היה גודל מטען מסוים שמותר היה לנו לקחת איתנו, היינו צריכים לחשוב טוב מה לקחת. אנשים הפסידו הרבה מאוד מהרכוש שלהם כשהם ניסו ל"הגניב" אותו. נסענו עד לגבול ההונגרי, משם לקחנו רכבת אחרת, איתה נסענו עד ווינה, שם העלו אותנו על מטוס לארץ.

כשהייתי ילד ההורים שלי הלכו לסנדלר, עשו לי נעליים ובתוך העקבים הכניסו כסף כדי להבריח. עד שקיבלנו את האישור לעבור לישראל, גדלו לי הרגליים והנעליים היו קטנות עלי. אני זוכר שכל העלייה הלכתי עם נעליים קטנות, אך לא ניתנה לי האפשרות להחליף אותן, היינו חייבים את הכסף שהיה בעקבים של הנעליים.

בכיתה ט' כבר הייתי בישראל ולמדתי בחולון בבית הספר "אורט". תקופה קצרה מאוד למדתי ברמת גן בבית הספר "שנקר". בארץ היו לנו הרבה מסיבות, כל שישי בערב. היו תקליטים ופטיפונים ניידים שנראו כמו מזוודה קטנה. היינו מגיעים למישהו הביתה ורוקדים כאילו אין מחר. לא היו אז טלפונים, פשוט נפגשנו במרכז חולון כל שישי, חוויות שלא אשכח.

העבודה הראשונה שלי הייתה כשהייתי בכיתה י"א, עבדתי בבית החרושת "עמקור", זה היה מפעל מקררים בחולון. עבדתי שם כשהייתי עוד תלמיד. בנוסף, עבדתי במפעל "קרפ", במפעל יצרו שפורפרות למשחות שיניים מאלומיניום. לאחר מכן עבדתי בבית חרושת  לנרות. היינו עובדים בחופשות ימים רבים. עבדתי פעם גם בבניין, עבודת כפיים מפרכת. עבדתי כדי שיהי לי כסף לקנות רדיו טרנזיסטור, זה היה רדיו קטן שעובד על סוללות. אחרי הצבא למדתי הנדסת מכונות, עבדתי בכל מני מפעלים באזורי תעשייה של חולון ותל אביב, לאחר מכן התחלתי להיות עצמאי. היום, יש לי עסק משלי, בתחום בדיקות לא הורסות, אני לא עושה את הבדיקות, אני מספק את הציוד הנדרש ומפתח שיטות בדיקה. אני מייבא את הציוד של העסק.

את אשתי לינדה הכרתי בזכות בן הדוד שלי שהיה נשוי לבת דודתה של אשתי, דרכו אנחנו הכרנו. ההורים שלי ביקרו ביום שבת את ההורים של בן דוד שלי הנשוי, הם גרו בנתניה. לינדה אשתי גרה גם היא בנתניה. באותו יום שבת לינדה החליטה לבקר את ההורים של בן הדוד, שם ההורים שלי פגשו אותה וקבעו לי פגישה איתה. אני מאד כעסתי כששמעתי על כך כי הייתה לי חברה אחרת באותה תקופה. כדי לרצות את ההורים שלי, הלכתי לראות אותה וכך זה התחיל. נפרדתי מהחברה שהיתה לי והתחתנתי עם לינדה. התחתנו בשנת 1970 בכפר סבא, הייתי בן 25. הייתה מסיבה נוספת בארצות הברית בשביל המשפחה של לינדה. לאשתי ולי יש בן אחד ובת אחת. לבת שלנו, אילת, יש חמישה ילדים ולבן, מוטי, יש שלושה ילדים.

עכשיו אני לא בפנסיה, אני עובד בעסק שלי. אני אוהב לאסוף דברים ישנים כמו בולים, אוהב לראות חדשות. כשהייתי בצבא התמקצעתי בקליעה למטרה וזכיתי בתחרות ובמדליות. הייתי בהנהלת אקי"ם, ניהלתי דירת מגורים של אנשים בעלי מוגבלויות, דאגנו להם לעבודה. הם גרו בדירה, אם הבית שנמצאת שם רוב היום, משגיחה עליהם ומכינה להם אוכל. הייתי גם בהנהלת הוסטל. הכל היה בהתנדבות כשהייתי בין ארבעים. הייתי מנהל את התקציב ואת ההוצאות.

הזוית האישית

התלמידים: היה לכולנו ממש כיף להכין את העבודה, להכיר את סיפור החיים של נתן. הוא היה מרתק ולמדנו הרבה דברים חדשים.

נתן: מאוד נהניתי מהמפגש עם ארבעת התלמידים המקסימים שהשתתפו איתי בתוכנית. כל התלמידים הם ערכיים וחכמים מאוד. התייחסו אליי בנימוס ובכבוד רב, ההורים שלהם יכולים להתגאות בהם. אני מאד ממליץ לכל הסבים והסבתות לעבור חוויה כזו.