מאגר סיפורי מורשת

נאוה היא אחותו הגדולה של אבא שלי (אבא ליאון).

נאווה נולדה ב6.1 בשנת 1957, בקיבוץ בית העמק, בו גדלה עד גיל שמונה עשרה.

בֵּית הָעֵמֶק הוא קיבוץ הממוקם בגליל המערבי. דרום מזרחית לנהריה וצפון מזרחית לעכו. נמנה עם יישוביי מועצה אזורית מטה אשר ומשתייך לתנועה הקיבוצית. היישוב עלה על הקרקע בשנת 1949 בידי חברי גרעין "לאור" מהונגריה, שקיבל השלמות מגרעיני תנועת הבונים מבריטניה ומהולנד. החל משנות ה-50 קלט הקיבוץ גרעיני נח"ל של תנועת "הצופים".

בילדותה היא למדה בבית הספר היסודי בבית העמק, בקבוצת "להבה", ותיכון היא השלימה בגבעת חיים. בשעות הפנאי היא אהבה לעשות עבודות יד, כגון: מקרמה, וקרמיקה.

כמו כן, היא אהבה לטפס על עצים, והייתה חלק מחבורה של בנים, שבנו מבנה מאחורי פינת החי, ושם הם היו משחקים.

בצבא היא שרתה ברמת הגולן. אחרי הצבא היא טסה לחו"ל לשנה, ואז חזרה לעבוד באילת. וזו הייתה תקופה מדהימה מבחינתה.

המקום שנאוה הכי אוהבת או אהבה לגור בו היה מעלות, שם היא גרה עד היום, המקום שקט, רגוע ויש בו נוף מאוד יפה.

כיום היא נשואה לשי ויש להם שתי בנות, שני ועדי שהן בנות דודות שלי.

הספר שנאוה הכי אהבה בתור ילדה, הוא "פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו" מאת לאה גולדברג.  והספר שהיא אוהבת היום הוא " הולכת רחוק" ספרה של סריל סטיינרד.

כמה מילים על הספר: "זהו סיפור אמיתי, על ייאוש, אכזבה, כאב עצום, געגוע, וכעס. אך זה גם סיפור אמיתי – על התמודדות אמיצה, שיקום, כנות ונצחון הגוף והתודעה. מדובר על אישה צעירה, בת 26, שבגיל 22 איבדה את אמה בעקבות מחלת הסרטן. ההתמודדות הזו הייתה רק כמה כמה שלבים מעטים לפני ההתמודדות האחרונה. לפניה – היה מאבק כואב במחלה, ועוד לפני כן, חיה חיים של עוני, ועוד שנים לפני כן, עד גיל 6, חיה עם אבא מכה ועם אמא שעזבה וחזרה אליו שוב ושוב עד שבגיל 6 לא חזרה יותר. ולאחר כל אלו, כאילו זה לא מספיק כדי להתיש אותה – מאמציה לשמור על אחדות המשפחה עם אחיה ואחותה, שאהבה כ"כ (אחיה כינה אותה "האמא השניה שלי") לא נשאו כל פרי, אבל לא לפני שהתישו אותה נפשית באופן סופי והובילו אותה לסמים, לבגידות ולגירושים כואבים. אז היא עזבה הכל, והכינה את עצמה למסע רגלי שנמשך לאורך יותר מ 1,770 ק"מ. בספר, היא מספרת את התהליך שהיא עוברת, הגופני, המנטלי והרגשי. ספר מכאיב באמת. ועדיין מעורר השראה, עוצמתי, נותן תקווה – נוגע ללב, ומאפשר מסע פנימי אישי לכל קוראיו". לקוח מאתר – "מרחב לצמיחה, התפתחות, שינוי וכלים להתמודדות בכל תחומי החיים"

תקופת הקורונה, היתה לדודתי נחמדה בסך הכל. היא עובדת בבית אבות בשומרת, ובהתחלה היה לה קצת חופש, בגלל שהמקום היה בסגר, אחרי שהקורונה התפרצה שם. בגדול הם עברו את התקופה בטוב, כי אף אחד מהם לא חלה, והם הרגישו טוב.

הזווית האישית

ענבר – היה נחמד ללמוד ולהכיר את דודתי נאוה, לשאול אותה שאלות על הילדות, והעבר שלה, ולקבל מבט שונה עליה. אני מאחל לנאווה, המון שנים של שמחה, ואהבה למשפחה.