מאגר סיפורי מורשת

אבא ואמא שלי היו חלוצים.

הם באו לארץ אחרי שהיו בתנועת השומר הצעיר ועלו לארץ בשביל לבנות את הארץ ולהקים קיבוץ. אבא שלי הגיע מניו יורק שבארצות הברית. ואמא שלי הגיעה מוינה שבאוסטריה. הם נפגשו בקיבוץ חצור, התאהבו ואני נולדתי.  הם האמינו ברעיון הקיבוץ בלב שלם וחיו בחצור עד סוף ימיהם.

קיבוץ חצור הפך מגבעה שוממת וחשופה ליישוב פורח ומשגשג.

סיפורה של אמי

אמא שלי גדלה בעיר הבירה וינה. בגיל 14 שלחו אותה הוריה שהיו ציונים לארץ ישראל, השנה הייתה 1934.

אמא שלי הייתה ג'ינג'ית עדינה בחברת נוער בקיבוץ תל יוסף שבעמק בית שאן. במשך היום הייתה עובדת  בחקלאות- בגן הירק ובשדות. אחר הצהרים למדה עברית וידיעת הארץ. הוריה הגיעו לארץ מוינה ב 1938.

כשהייתה כבר בת 18 עזבה את תל יוסף והצטרפה לגרעין  השומר הצעיר במשמר העמק.

הסיפור של אבי

אבא שלי גדל בניו יורק. מגיל צעיר היה בתנועת השומר הצעיר. כשסיים את התיכון הלך לאוניברסיטה, אך בשנה האחרונה עזב כדי לעלות לארץ לקיבוץ.

הוא התנדב לעבוד באוניית המעפילים "יציאת אירופה" כמפעיל התנורים. האונייה הפליגה ממרילנד שבארצות הברית לאיטליה. משם הפליגה אחרי העמסת ציוד והתקנה למרסיי שבצרפת. לאחר תקופת המתנה  הגיעו בבוקר אחד משאיות מלאות פליטים. סבא שמואל וחבריו עזרו לאנשים לעלות לאונייה והעבירו תינוקות וילדים על הידיים. לאחר שנה שלמה של תלאות, כשהאונייה מלאה ניצולי המלחמה וניצולי המחנות, ללא תנאים סניטרים הולמים וחוסר מזון, נכנסה לנמל חיפה, היה זה בינואר 1948.

פרשת האונייה הזאת נקראת "פרשת אקסודוס" (להרחבת הידע)

כאשר סוף סוף ירדו המעפילים בנמל חיפה, ירד סבא שמואל (אבי) גם הוא, ונסע לקיבוץ חצור.  בחצור כבר היו כל חבריו מגרעין השומר הצעיר בארה"ב.

סבתא אילנה (אמי) הייתה בחצור מיומו הראשון,  גרעין משמר העמק אליו השתייכה,  היה הגרעין הראשון שייסד את חצור… לאחר יותר מעשר שנים כאשר חברי הקיבוץ התיישבו סוף סוף על גבעת הרוחות החשופה של חצור הגיע סבא שמואל אל חצור.

גדלתי בחינוך המשותף

שני אחי ואני גדלנו בחינוך המשותף. מיד לאחר הלידה גרנו בבית התינוקות של הקיבוץ. אמא שלי הייתה באה לבית התינוקות להניק אותי וחוזרת  לעבודה. רק בשעה ארבע אחרי שעות העבודה, היו ההורים באים לקחת אותנו לבילוי משותף למשך שלוש שעות. בערב היינו חוזרים לבתי הילדים לארוחת ערב ושינה. בתי ההורים שלנו היו קטנים מאוד ולא נועדו למשפחה. גם מטבח לא היה בחדר ההורים רק כיור קטן ושירותים.

היכרות עם אביעד

בסוף שנת י"ב כשהייתי בת 18 התגייסתי לצבא  לחייל השריון. לאחר כמה חודשים במפקדת השריון בקסטינה כפקידה, הלכתי לקורס קצינות.

בתום הקורס הוצבתי במשרד השלישות בבית הספר לשריון. בתקופת ההכשרה שלי נכנס יום אחד קצין שריון למשרד. לדבריו בא לבסיס לבקר חניך במעצר. אחרי שיחה קצרה יצא מהמשרד והלך.

שמו היה אביעד. לאחר כשבוע שבועיים קיבלתי ממנו מכתב נחמד בו סיפר על עצמו והציע להיפגש.

התחלנו להיפגש באופן קבוע. בשבתות בהן נשאר בבסיס הייתי נוסעת בטרמפים לשיבטה שם שירת בתור סגן משנה של מחלקת טנקים. אותה שנה בחודש אוגוסט סיים אביעד את השירות ובסתיו התחיל ללמוד חקלאות בירושלים.

בקיץ שלאחר מכן כאשר אביעד כבר סיים שנה ראשונה באוניברסיטה ואני משוחררת כבר חצי שנה, התחתנו בקיבוץ חצור. החתונה הייתה משותפת עם עוד שלושה זוגות, על הדשא הגדול ליד חדר האוכל.

הייתה זאת פעם ראשונה שהביאו לקיבוץ רב שיערוך את טקס החתונה. 10 חודשים לאחר החתונה, באביב 1973 נולדה בתנו הבכורה ניצן אימן של נכדותיי זיו ועדי.

בפרוץ מלחמת יום כיפור, גויס אביעד למלחמה. הוא השתתף בקרב נגד הצבא הסורי ונפצע קשה. לאחר חודשים ארוכים של שיקום חזר הביתה.

הוא חזר לאוניברסיטה וסיים תואר שני בחקלאות.

בינואר 1979, כאשר נסע לקיבוץ צרעה במסגרת מחקר שביצע התנגש ברכבת נפצע קשה ונפטר אחרי מספר ימים.

נשארתי לבד עם 3 ילדים קטנים.

הוריי שמואל ואילנה היו שם בשבילי לאורך השנים הקשות. לאחר מספר שנים התחתנתי עם בעלי הנוכחי חנן, ויחד הבאנו שני ילדים נוספים.

היום אני אישה מאושרת, שמחה במשפחתי ובחיי.

הזוית האישית

עדי – זה היה מרתק מאוד לשמוע על עברה של סבתי. סבתא שלי המחישה לי את העבר בקיבוץ, ובזכותה אני יודעת יותר על חצור. גם גילינו שיש דברים ששתינו חווינו בתור ילדות

מיכל – נהניתי מאד מהעבודה האינטימית עם עדי . זו הייתה חוויה מיוחדת. יש עוד הרבה סיפורים במשפחה ונמשיך לספר אותם.