מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בפולין

שמי דינה איתן, נולדתי בלבוב שבפולין בשנת 1939. כשהייתי בת שנתיים הגרמנים נכנסו לעיר. בהתחלה הייתי בגטו עם הורי ואחרי זמן קצר כשהתחילה להיות סכנה ליהודים הוריי מסרו אותי למשפחה פולנית תמורת הרבה כסף. ידעתי שאני יהודיה. לא ידעתי מה זה, אבל ידעתי שאסור לי לספר את זה לאיש. כל ערב הייתי מתפללת את התפילות הנוצריות. הפולניה הכריחה אותי לאכול בצל מבושל ופיטריות והייתה אומרת לי שעל הגג יש מכשפה ואם לא אוכל היא תבוא לקחת אותי.

כל יום הייתי פותחת את השער וראיתי רק מגפיים של אנשים הנכנסים לבית המרזח של המשפחה, כנראה שאלה היו חיילים גרמנים.

שם שהיתי עד סוף המלחמה.

בילדותי

המעבר לבית היתומים של לנה קיכלר

יום אחד הגיעה אישה זרה לבית המשפחה ואמרה שהיא קרובת משפחה שלי (באותה תקופה הרוסים שכבשו בחזרה את לבוב מידי הגרמנים, לא נתנו להוציא ילדים יהודים מאוקראינה) האישה הבטיחה לפולניה שהיא לא מוסרת אותי לבית יתומים אלא מאמצת אותי והפולניה הסכימה. כשרכשתי את אמונה של האישה, אמרתי לה שיש לי לגלות לה סוד קשה ושלא תגלה אותו, גם לא לבתה לילית ואמרתי: "אני יהודיה" והיא אמרה לי גם אני יהודיה. מאוחר יותר היא סיפרה לי, שבשבילי זה היה שוק, כי הייתי בטוחה שרק אני יהודיה בכל העולם. היא הביאה אותי לבית היתומים של לנה קיכלר, כי הייתה אמורה לדאוג לעתיד שלה ושל בתה, כי בעלה ובנה נספו במלחמה ולא היה לה כל קשר משפחתי אלי.

החיים בבית היתומים בפולין ובצרפת

אני הייתי בין הילדים הקטנים בבית היתומים. הייתי מאוד אהובה על לנה, היא הייתה אומרת לי שכשנגיע לישראל והיא תסדר את כל הילדים אז היא תאמץ אותי.

אחרי המלחמה הפולנים עדיין המשיכו להתנכל ליהודים ולפעמים היו תוקפים באבנים את בית הילדים שלנו וכך נאלצנו לברוח מפולין. לא היו לנו מספיק תעודות מעבר בגבולות וכשהפקחים עלו לאוטובוס הילדים הקטנים ואני ביניהם הסתתרנו מתחת לספסלים. נסענו כמה ימים דרך צ'כוסלובקיה ובדרך בבתי המלון תמיד ישנתי עם לנה במיטה. בסופו של המסע הגענו לצרפת לפרבר קטן על יד פריז בשם בלבי ושם שהינו כשלוש שנים. התחלנו ללמוד קרוא וכתוב בעברית, שירים סיפורים על ארץ ישראל ועשינו את כל ההכנות לקראת העלייה לארץ כשהבריטים יאפשרו זאת.

העלייה לארץ והחיים בקבוצת שילר

עלינו לארץ במרץ 1949 ואחרי שהייה של חודש במקום מעבר בכפר סבא, הגענו לקבוצת שילר. בקבוצת שילר התקבלנו בסבר פנים יפות. את הילדים הקטנים ואני ביניהם אימצו משפחות מהקיבוץ.

אני הייתי מאוד מבוקשת על ידי 3 בנות שרצו לאמץ אותי למשפחתן, בסוף אומצתי על ידי משפחה עם 3 ילדים, 2 בנות ובן. אני הייתי בגיל בין שתי הבנות, הבן היה ילד בן 3, אני נקלטתי בצורה מאוד טובה במשפחה ובמשך הזמן הבן נהג לומר שאני הכי דומה ליהודית, הכי קרוב בגיל לנאווה והכי אוהב את דינה (אותי).

קבוצת שילר לא החזיקה אותנו כעליית הנוער אלא מיד הכניסו אותנו לבתי ילדים יחד עם ילדי המשק ושיבצו אותנו בכיתות לפי הגילאים. למדנו בבית הספר בגבעת ברנר עד לפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית ואז הקימו בית ספר יסודי בקבוצת שילר ותיכון בנצר סירני.

אני הייתי ילדה מאושרת בקבוצת שילר, הביטחון העצמי חזר אליי ותמיד פחדתי שיום אחד אמצא מישהו ממשפחתי הביולוגית ויבואו לקחת אותי מהמשק, וזאת כי לא היו לי שום זכרונות ממשפחתי ולא היה לי למה להתגעגע, הייתי מעורה בחיי החברה בקיבוץ.

המשק גם שלח אותי ללמוד בלט מודרני בתל אביב. גדלתי בקיבוץ יחד עם בעלי לעתיד אברהם (אברמל'ה) גמר שהגיע לקיבוץ עם אמו ואחיו הגדול, בגיל 4, לאחר שאביו נרצח במאורעות 1938, על ידי פורעים ערבים בפרדס בנס ציונה בהיותו בן 11 חודש.

בגיל 19 התגייסתי לצה"ל ושרתתי שנתיים בגדוד קרבי בשריון והייתי גם סמלת חן. בעלי התגייס לצנחנים ב-1955, השתתף בכל פעולות התגמול, ובמלחמת סיני צנח במיתלה שזאת הייתה הצניחה הקרבית היחידה בצה"ל עד היום.  בצבא גם התחלתי ללמוד בסמינר למורות וסיימתי אותו לאחר השחרור כשחזרתי לקיבוץ.

החיים בצל עבודתו של בעלי במוסד

באוגוסט 1961 התחתנו ברבנות בתל אביב. לא יכולנו להתחתן בקיבוץ מאחר ועזבנו ונחשבנו לבוגדים.

בעלי החל את עבודתו בשב"כ ומשם עבר למוסד, בשבילו זו הייתה עבודה מאוד מעניינת ואתגרית ובשבילי מלאת דאגות. ב-1964 נולדה בתנו הבכורה יעל, עד לידתה אני עבדתי במ.ע.צ כמזכירה של מחלקת בנייה וגשרים.

באוגוסט 1965 נסענו בשליחות המוסד לפריז ושם נולדה בתנו השנייה מיכל. בפריז שהינו ארבע שנים ואני למדתי צרפתית באליאנס, בעלי עבד מאוד קשה והירבה בנסיעות ברחבי אירופה.

ארבעה ימים לפני מלחמת ששת הימים בהיותי בת 26 ובחודש השביעי להריון עם מיכל, קיבלתי טלפון בדירתנו בפריז ועל הקו הייתה אישה שדיברה באנגלית ואמרה לי שמי גברת איברהם מלונדון ואני הוצאתי אותך אחרי המלחמה מהפולניה בפולין.

ושאלה: "האם את זוכרת אותי?" ואני עניתי "כן, אני זוכרת אותך ולבת שלך קראו לילי" והיא הוסיפה "אני באה עכשיו מישראל, קיבלתי את כתובתך בפריז ושיניתי את נסיעתי, האם את מוכנה לראות אותי?", "כמובן שכן!" עניתי. (אז כבר לא פחדתי שמישהו יבוא וייקח אותי). היא הגיעה אליי, ישבנו שעות ודיברנו, היא הזמינה אותי ואת ביתי יעל לבוא אליה ללונדון להתארח.

כעבור חודש נסענו אליה, היא קיבלה אותנו באהבה גדולה, לקחה אותנו לחנויות המפוארות ביותר בלונדון וכאילו רצתה לפצות אותי על מה שהבטיחה לפולניה, שתאמץ אותי ולא תמסור אותי לבית יתומים. מאז היינו למשפחה, היא, ביתה לילי ונכדתה קארן, במשך השנים נפגשנו כמה פעמים בשנה בביתה ובבית משפחתנו.  כמו כל משפחה רגילה למרות שלא היה בינינו כל קשר ביולוגי.

אחרי ארבע שנים בפריז חזרנו ארצה וב–1971 נולד בננו עמית.  בעלי המשיך לעבוד במוסד וללמוד באוניברסיטת תל אביב מדעי המדינה ויחסים בין לאומיים ואני גידלתי את שלושת ילדינו בהרצליה.

הזוית האישית

שי: היה כיף לשמוע את הסיפור של סבתא ולהיות איתה בתכנית הקשר הרב דורי.