מאגר סיפורי מורשת

שמי יהודה. קראו לי בשם זה כי אבא שלי, מאיר, רצה להקים משפחה גדולה ואחרי שהתחתן עם אמי רחל ונולדו לו ילדים הוא קרא להם בשמות על פי שמות השבטים של ישראל: הבכור נקרא שמעון, אחריו באה ריטה (רות), לוי (ליאון) ואחר כך מרים, ואז אני – יהודה. אחריי באו יששכר, אסתר וזבולון. הייתה אחות שנפטרה בגיל שנה ושמה היה reine (מלכה בצרפתית), וכשהגענו לארץ שינו את שמה לרינה.

נולדתי באי שנקרא ג'רבה. זה אי קטן שיש בו רק עיר אחת. ושם העיר זה שם האי.

מפת האי ג'רבה

בית ההורים

בבית היו כארבעה חדרים ומחסן אחסון גדול, היה מטבחון קטן. לא היו חשמל ומים בצינורות. הבישול היה על פתיליית נפט, המים היה ממאגר מי גשמים, התקלחו וכיבסו באמבטיה גדולה, שיחקנו במחסן הגדול, אסור היה לצאת לבד החוצה. היה ים בקרבת מקום (היה אי מוקף ים) והיינו בקיץ הולכים לים כל בוקר עם ההורים. היה בית כנסת בקרבת הבית שהיינו הולכים אליו כל יום שישי ושבת.

אבא היה בעל נגריה, אימא עקרת בית. אבא היה איש משפחה רציני שדחף את הילדים להישגיות ושימש דוגמא אישית. אימא הייתה אימא מחבקת וכל זמנה היה לילדים.

רחל ומאיר חלפון

ביום יום אכלנו מרק דגים, ביצים עם צ'יפס, דגים על האש, ובשבתות היינו אוכלים קוסקוס עם בשר או דגים וחמין בשר. גרנו במרכז הישוב ג'רבה שהיה מעורב ביהודים, ערבים וצרפתים. בשבתות בבית הכנסת הצמוד ובחגים היינו הולכים לגטו היהודי "השכונה הקטנה", שם גרו הדוד מצד אימא (שהיה הרב הראשי) והיה בית הכנסת הגדול "הגריבה" שלשם נוהרים היהודים מכל העולם עד היום בחג לג בעומר. היה שוק וחנויות הצמודים למקום המגורים, ושם קנינו אוכל ובגדים.

זכרונות ילדות

בגיל הילדות היו חברים מהשכונה והכיתה, מהשכונה בנתניה היו דודי הורביץ, שם טוב עטר, יעקב דרויש. אלי שוויקה שהוא חבר עד היום גר בשכונת בן ציון. מהכיתה היו ראובן, ישראל, הם גרו במרכז העיר. בילדותי בשעות הפנאי שיחקנו בכל המשחקים למעלה עם ילדי השכונה, ובבית קראנו ספרי קאובואים (בוקרים), טרזן וספרי בלשים. משחקי הילדות שלנו היו: חמור ארוך, טלפון שבור, קפיצה בחבל, מחניים, חמש אבנים, דוקים, קלאס, מחבואים, אחת שתיים שלוש דג מלוח, כדור רגל וכדורסל.

שם בית הספר בו למדתי ביסודי היה 'איתמר', למדנו חשבון, עברית, לשון, גאוגרפיה, היסטוריה, הנדסה, תנ"ך, התעמלות, מלאכה, חקלאות ומולדת. היו מורים שהיינו משגעים והיו מורים שהיינו מפחדים מהם. אני זוכר את כל המורים אבל את המחנך במיוחד, כי אותו אהבנו לשגע. קראו לו המורה מיטבסקי ואנחנו כינינו אותו "צ'יטבסקי" וההורים באמת האמינו שזה שמו. הייתה תלבוש אחידה. בבוקר לפני הלימודים הייתה התעמלות בוקר ברחבת בית הספר.

היו טיולים. חלקם היה טיול יומי, למשל לבקר במפעל לעשיית עורות, ליין, לשוקולד. בסוף השנה היה טיולים של שלושה ימים, ישנים באכסניית נוער או באולם התעמלות של בית הספר. ביום מטיילים ורואים מקומות יפים בארץ ובלילה היו כמה שובבים שצובעים את הפנים של היושנים במשחת שיניים או משחת נעליים. בנושא מסיבות בבית ספר יסודי היינו קבוצה של שישה בנים ושש בנות שנפגשים כל יום בבית אחר וההורים היו מכינים לנו צלחת ממתקים וכוס מיץ פטל. אחרי זה היו לנו כל מיני משחקי חברה. בתיכון היינו נפגשים ומישהו היה מביא פטפון עם תקליטים ורוקדים לאור המוזיקה.

היינו עולים חדשים, כך שהעברית לא הייתה שפת אם. אז חשבון היה המקצוע שהייתי הכי טוב בו. אבל עברית, היסטוריה, לשון, חיבור – לא אהבתי. גם סיפורי ביאליק וטשרניחובסקי לא דיברו אלי, הם דיברו יותר על גלות אירופה שלא הייתה מוכרת לי.

הייתה משמעת חזקה והעונשים היו: לעמוד בפינה, לצאת מהכיתה ולהירשם במזכירה של המנהל, היה מכתב להורים והיה הכי חמור להביא את ההורים לבית הספר.

לא היה חדר אוכל בבית הספר שלי. המאכל האהוב עלינו בתקופת הילדות היה oeuf battu שזה ביצה טרופה עם סוכר. בצהרים היה או חביתה וצ'יפס, או דגים מצופים ומטוגנים, או מרק דגים חריף שנקרא 'בויאבז'. לא היו לנו ממתקים, אבל היו כל מיני סוגים של עוגות ועוגיות מתוקות. כמו מקרודים, כעכים, דבלות וכו'.

בילדות בארץ היינו בנוער העובד ובשומר הצעיר, אימא שלי בילדות שלה בחו"ל הייתה בבית"ר.

מורה בבית הספר עושה עמידת ידיים לפני השיעור

זכרונות משנות העשרים

השירים אז היו איטיים או קופצניים, כמו הביטלס ואלביס פרסלי. בימים האלה רקדנו בעיקר ואלס. אהבתי במיוחד את גבירתי הנאוה, צלילי המוזיקה, אוליבר טוויסט. הריקוד היה תמיד בזוגות. הריקודים הראשונים היו ריקודי עם: "בן לוקח בת ובת לוקחת בן הרבי אמר אסור להתחתן…" ועוד שירי עם. כשגדלנו מעט התחלנו לרקוד 'ריקודים סלוניים': שזה רוק אנד רול, סלון, טוויסט, פסדובלה, טנגו.

היינו הולכים להצגות של הגששים, הם היו הסטנדאפיסטים הכי טובים; הם היו מספרים וגם היו שרים. היינו משחקים קלפים, שש-בש, שח. היינו הולכים לים עם סירה והיינו שטים בסירה, שוחים בים. היינו הולכים לצעדות – הולכים ברגל כל הלילה – עד שמגיעים לתחנה ומקבלים תעודה: 'סיימת את צעדת הנגב', או, 'סיימת את צעדת ירושלים'.

מבחינת אמצעי תקשורת, הדבר היחיד שהיה אז היה רדיו. לא הייתה טלוויזיה, לא היה מחשב; היה רק רדיו ו'טרנזיסטור' אם רצית לשמוע חדשות. לא היו גם טלפונים.

אהבה ומשפחה

כשאנחנו היינו בבית ספר, כשהיה רגש מסוים בין בן לבת, אז היו ניגשים. יותר מאוחר בצבא אז היו יותר חופשיים, לא היו לימודים, אז היו נפגשים בערב בשק"ם, במועדון, ואז ככה נוצרו קשרים. פעם היו מנסים להתחיל שיחה, למשל: "הי, את מוכרת לי מאיפשהו", "אני מכין כוס קפה, את רוצה כוס קפה?". אם הצד השני לא מעוניין אז הוא מתנתק, אבל הבחורה מעוניינת אז הוא מספר לה על ספרים שאהב, ומזמין אותה לדייט כמו "אוי, אולי נלך לראות ג'זבי יחד?". היינו יוצאים בחבורות, ארבעה חברים וארבע חברות, אבל לא היה קשר אינטימי, 'מי יוצא עם מי'. הקטע האינטימי היה מגיל הרבה יותר מבוגר בצבא. עד לתיכון היינו יותר בחבורות.

היחסים בין הורים לילדים היו מאוד קשוחים, מהבחינה הזאת שההורים רצו שהילדים יחזרו הביתה בשעות מסוימות, לישון מוקדם ולקום לבית ספר. לא היו יציאות מאוחרות; ההורים היו נשארים ערים עד שהילדים היו חוזרים הביתה. היו חוקים קפדניים. ההורים אז לא היו מעורבים בכלל בחיינו, לפחות לא בענייני לימודים. זה הכל היה בינינו לבין המורים. כמשפחה היינו אוכלים ביחד ומבלים את החגים ביחד, אבל לא היו לנו חופשות במלון או בחו"ל. בעיקר כי בתקופה ההיא לא היו דברים כמו בתי מלון, או בתי קפה ודברים כאלה. לא היו אפילו מסעדות; הכל אכלנו בבית, וכל האווירה הייתה סביב השולחן בתוך הבית.

איך הכרתי את סבתא

אני הייתי חייל, והייתה אז מלחמת ששת הימים. במלחמת ששת הימים היה בלגן מאוד גדול אחרי המלחמה, שבה ניצחנו. מצרים ומדינות ערב רצו לתקוף אותנו. כשחזרנו מהמלחמה היה בלגן בתוך הבסיס והיה צריך לעשות סדר, ואז הייתה תקופה שהגיעו מתנדבים ומתנדבות מחוץ לארץ, כל היהודים מחוץ לארץ החליטו לעלות לארץ ולעזור לנו עם כל מיני דברים. חלק עזרו בקיבוץ, חלק עזרו בדברים אחרים, וסבתא באה עם החברה שלה טניה לעזור לנו בתוך הבסיס, ככה הכרנו. אנחנו היינו בבסיס, בו דוברי האנגלית היו בודדים, והיה לנו כל מיני שמחות. הן התקרבו אלינו, והתחלנו להיות ביחד כחבורה, והיינו מראים להן את הארץ, מטיילים איתן וכל מיני דברים כאלה; ואז אמרתי לסבתא כשהיא הייתה צריכה לחזור בחזרה לאנגליה: 'אם תבואי לבקר בארץ, אז תצלצלי'. אז היה טלפון אחד ביתי אצל שמעון, והמספר היה מאוד קטן, מספר של ארבע ספרות.

נולדו לנו שלושה ילדים וארבעה נכדים. עדיין אין נינים.

סבא וסבתא ביום חתונתם

עלייה, תקומה והתיישבות

עליתי לארץ בשנת 1954. הייתה אז הקמת המדינה וכל וביקשו מכל היהודים מכל המדינות לעלות לארץ. הגענו באונייה שהפליגה מתוניס לצרפת, מרסי, ושם היינו במחנה עולים. כשהגיעה הספינה הגדולה שנקראת 'החיפה' לקחו אותנו עד למרדפה, ומשם הביאו אותנו למעברת 'קקון', שם שהינו כמה חודשים עד שעברנו לנתניה. למדנו עברית עם הילדים. הרגשתי שהיה לנו חופש הרבה יותר גדול ממה שהיה לנו בחו"ל, כי בחו"ל פחדו לתת לנו לצאת בגלל שהיו מסביב ערבים, זרים. הילדים של השכונה כולם היו מחוץ לדירות הקטנות וכל הילדים רוב היום היו בחוץ. בשלב הראשון גרנו בצריף במעברת 'קקון'; אחר כך עברנו למחנה צבאי וגרנו באולם גדול, ואחר כך עברנו לדירת ביטוח שבנו בשביל העולים, ולאחר מכן עברנו לדירה גדולה יותר במרכז העיר. ניסו לעזור לנו להיקלט כמה שיותר, אבל היו הרבה מכל מיני מדינות והיה קשה, כי לא כולם ידעו עברית והייתה בעיה בדיבור, בעיקר להורים.

זיכרון משמעותי של סבא

כשהייתי חייל במלחמת ששת הימים לא ידענו לאיפה אנחנו הולכים, היינו נוסעים בשטח של האויב, והיה פחד לא קטן. אבל אחר כך ניצחנו בגדול והייתה אופוריה של ניצחון. אבל זכור לי פרק הלחימה הזה.

הזוית האישית

רובין: נהניתי מאוד ללמוד על סיפור חייו של סבי.

אני עם סבא וסבתא