מאגר סיפורי מורשת

חלק א': בית ההורים

שמי משה,  על שם סבי משה קליין שנרצח בשואה. נולדתי במחנה העקורים שוורצבורן ליד העיר קסל בגרמניה. עלינו ארצה כשהייתי בן שנה וחצי. בתחילה שיכנו אותנו במחנה "שער העלייה" ליד חיפה. גרנו באוהל, ולפי סיפורי הוריי, בחורף העלייה ירדו גשמים עזים, האוהל קרס, נרטבנו כולנו ומסביב היה בוץ בשפע. אחרי כמה חודשים עברנו להתגורר ביפו, באחד החדרים בבית ערבי נטוש. בשני החדרים האחרים גרה משפחה מבולגריה. גרנו חמש נפשות (הוריי, אחי, אחותי ואני) בחדר אחד.

איזור העיר קאסל בגרמניה (גוגל מפות)

שמם של הוריי: גניה ואברהם. שמות אחיי: קובה (יעקב) ואהובה. אבי עבד כפועל בניין ובכל עבודה שנתנה פרנסה. אמי ניהלה את משק הבית וטיפלה בנו. אבא היה איש חזק בגופו ובנפשו, שורד אמיתי. אימא הייתה אישה חמה ודואגת. גם היא שרדה את השואה שבה נרצחו הוריה, ששת אחיה ואחיותיה ובעצם כל משפחתה המורחבת.

מאחר שבשנותיה הראשונות של המדינה היה מחסור כלכלי, במזון, ביגוד ובעצם בכל, אבא עבד בשתי משמרות ויותר ואימא ניהלה את התקציב המשפחתי הדל בחשיבה נפלאה, כך שאנו הילדים לא הרגשנו מחסור. גרנו כל המשפחה בחדר אחד, בבית ערבי נטוש. אכלנו רק פעם בשבוע עוף – בשבת. היו לנו בגדים מעטים שעברו מאח לאח, ותמיד היינו נקיים, שבעים ומאושרים!

חלק ב': זיכרונות ילדות

עד סוף כתה ה' גרתי ביפו, ושם חבריי היו בני הכיתה והחברים מהרחוב שלנו. שיחקנו "סוס ארוך", "חמור חדש", תופסת, מחבואים, "הקפות", "שלושה מקלות", "מחניים הקטן" ו"מחניים הגדול" וכדורגל. בבית קראתי המון ספרים ששאלתי מן הספריה שהייתה במרחק של כשלושה ק"מ מהבית. הייתי שואל ספר ומסיים לקרוא מחצית ממנו בדרך הביתה. כשהייתי בן 10, בקיץ 1957, לאחר שסיימתי כתה ה', עברנו מיפו לגבעתיים. נכנסנו לדירה שהייתה עבורנו ממש ארמון, עם שירותים ואמבטיה ואפילו עם מים חמים בברז!! הדירה הזאת נחשבת היום לפצפונת (גודלה בערך שליש מהדירה שלכם…) אבל לנו היא נראתה ענקית, ונפלאה: חלום!

שם ביה"ס ביפו היה "אז"ר" ובגבעתיים "כצנלסון". למדנו את המקצועות המוכרים גם היום ואהבתי במיוחד חשבון וטבע. הייתי ילד קצת שובב אבל המורים אהבו אותי בדרך כלל… קיבלתי לא פעם עונשים, כמו לכתוב 100 פעמים משפט כלשהו. הוציאו אותי מהכיתה לא פעם ובמקרים קשים גם קראו להורים, אך נחשבתי לתלמיד טוב. בבתי הספר היסודיים לא הייתה תלבושת אחידה, אך התלבשנו באופן צנוע ודי אחיד. בחגים, נהגנו לערוך טקסים בבית הספר ובפורים התחפשנו.

בילדותי

יצאנו לטיולים רבים הן במסגרת ביה"ס והן (בעיקר) במסגרת תנועת הנוער העובד והלומד.

תמונות מהטיולים

חלקים ג' ו- ד': זיכרונות משנות  ה-20 וה-30 ובניית המשפחה

התגייסתי לצה"ל בן 17.5, שירתי בחיל האוויר שנים רבות, בתחילה כמכונאי מטוסים ואח"כ כמכונאי מוטס במטוסי נורד.

השתתפתי במלחמת ששת הימים וביום הולדתי ה- 20, התעוררתי בשארם א שיך שבדרום סיני. זמן קצר אחרי הניצחון, התחילה מלחמת ההתשה, בה טסתי לילות וימים רבים בחילוצי פצועים מתעלת סואץ.

בגיל 23, נשאתי לאשה את חברתי מימי תנועת הנוער – דבורה לבית קלצ'קין, (סבתא דבורה שלך).

תמונות עם דבורה

בחתונה שנערכה על ידי הרב האלוף שלמה גורן השתתפו כל בני המשפחה והחברים. רקדנו הורה וריקודי התקופה: רוקנ'רול, טוויסט, סמבה ועוד.

החתונה

ארבעה חודשים לאחר מכן, עם סיום מלחמת ההתשה, הצטרפתי לקורס הטיס של חיל האוויר.

בקורס הטיס

לאחר שנתיים קיבלתי כנפי טייס מהרמטכ"ל רב אלוף דוד אלעזר

בתחילת שנת 1973 נולד לנו בננו הבכור עדי, כשדבורה ואני בני 26. באוקטובר בשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים, בה טסתי בחזיתות הצפון והדרום ובעיקר בסיני ומעבר לתעלת סואץ. בשנת 1975 עברנו לגור בבסיס חצרים שבנגב, שם הדרכתי בבית הספר לטיסה. אחרי שנתיים באוגוסט שנת 1977 נולדה בתנו דגנית (כן, אימא שלך), בבית החולים בבאר שבע. חזרנו לגור ברמת גן, בה נולד לנו רועי ביום העצמאות בשנת 1980.

הגענו לביתנו הנוכחי ביבנה בקיץ שנת 1983, עם הקמת שכונת "נאות עידן" על ידי קבוצת משרתי צה"ל. עדי התחיל את לימודיו בבית ספר רמות ויצמן, דגנית נכנסה לכיתה א' במחזור הראשון של ביה"ס החדש "מעיין" שהוקם בתפיסת עיצוב חדשנית, ורועי פתח את שנת הלימודים בגן גלית שברחוב שלנו. ואני המשכתי בשירותי כטייס במטוסי הבואינג של חיל האוויר. במהלך השירות, השתתפתי במבצעים רבים בארץ ומחוץ לה, בעיקר במדינות אפריקה.

באותה התקופה החלו מבצעים חשאיים להעלאת יהודי אתיופיה על ידי חיל הים ואחר כך חיל האוויר, בהם נטלתי חלק בפיקוד מה"בור" של חיה"א. בסוף שנת  1988, פרשתי לגמלאות משירותי הארוך בצה"ל. המשכתי לטוס בשירות מילואים שנים רבות נוספות. וכל זה מוביל ל"סיפור של חיי..

הסיפור של חיי

טייסי המילואים של חיל האוויר הם חלק פעיל ובלתי נפרד בטייסות החיל. הם משובצים לביצוע טיסות בתיאום טלפוני ולאו דווקא על ידי זימון למילואים, כמקובל בכלל צה"ל. וכך, ביום חמישי אחה"צ, ביום 24 למאי 1991, קיבלתי טלפון מקצין המבצעים בטייסת: "תתייצב תוך שעתיים". מה המשימה? "סודי ביותר, תתודרך בטייסת".

עברתי דרך הבית, אספתי את הסרבל, נעלי הטיסה, ויצאתי לבסיס. כשהגעתי לטייסת כבר היו שם טייסים רבים, חבריי, והשאר התייצבו תוך זמן קצר. התכנסנו בחדר התדריכים, הלוחות הוזזו, נתגלתה הכותרת: "מבצע שלמה". מפקד הטייסת פותח: היעד: שדה התעופה של אדיס אבבה, המשימה: העלאת כל יהודי גולת אתיופיה.  ידענו כי באתיופיה מתחוללת הפיכה, ונאמר לנו כי המורדים עומדים לכבוש את הבירה ובכללה גם את שדה התעופה, לכן מדינת ישראל ממהרת לחלץ את היהודים שחייהם בסכנה. תודרכנו לגבי כל הסיכונים ופרטי המבצע, הציוותים למטוסים וזמני ההמראה. תוכננה רכבת אווירית למשך יממה. כדי לשוות למבצע אופי הומניטרי, לבשנו כולנו בגדים אזרחיים.

מימין: תכנית הטיסה (איור של משה שקד), משמאל: תכנית מסלול הטיסה (גוגל ארץ) 

לשמחתי גיליתי שהצוות שלי מתוכנן להטיס את אחד משני מטוסי החלוץ (ראשונים לטוס), ואנחנו אמורים להמריא כבר הלילה. סיימנו תדרוך פנימי בתוך הצוות, פנינו לנסוע למטוס שלנו ואז קיבלנו הוראה לעצור עקב בעיה שהתעוררה ביעד (באתיופיה). ההמראה נדחתה לאור ראשון. עם שחר המראנו דרומה בדממת אלחוט מלאה.

בתוך המטוס נשאנו אתנו את כוח החלוץ: צוותים טכניים של חיל האוויר ושל אלעל, כוח אבטחה של יחידת הקומנדו של חיל האוויר וקבוצה של חבר'ה עולי אתיופיה ותיקים, המשרתים ביחידות קרביות. בהמשך, הם עתידים להוביל את קבוצות העולים למטוסים. הטיסה אל אדיס אבבה עברה ללא בעיות והגענו אל מעל היעד, שדה התעופה, שהיה מכוסה לחלוטין בשכבת עננים, שהסתירו תחתיהם תקוות וחששות של הלא נודע…

מסלול הנחיתה באדיס אבבה (גוגל לווין)

ביצענו תהליך הנמכה דרך העננים ונחתנו נחיתה טובה על המסלול בשעות הבוקר. הסענו את המטוס לעבר רחבת החנייה לפי התכנית שנקבעה כבר בארץ. פרקנו את הכוחות שהבאנו והם מייד התפרסו בשטח כמתוכנן. חרף התכנון לאיסוף והמראה מיידית, היה עיכוב בהגעת העולים, בגלל הסיכונים שבדרך לשדה. המתנו שעות בחום וזבובים המאפיינים אפריקה,

ואז הם הופיעו… בהרף אחד, התחלפה תחושת השעמום לשיא של ריגוש עילאי, כשנכנסו האוטובוסים מלאי העולים לשדה והתקרבו אל המטוסים. גם הקשוחים מבין הטייסים, הרכיבו על עיניהם משקפי שמש כדי להסתיר את דמעות ההתרגשות. לי אישית הייתה תחושת התעלות מיוחדת: אני, התינוק מוישל'ה, שנולד במחנה של ניצולי שואה, עומד להציל את אחיי, כטייס חיל האוויר של המדינה היהודית!

הם עלו למטוס והתיישבו על רצפת המטוס. חשוב לציין שכל מושבי המטוס פורקו, כדי לאפשר נשיאה של מספר גדול של עולים בכל טיסה. וכך שבמטוס שלנו שנועד ל- 180 נוסעים, הובלנו 400 נפשות יקרות. אחינו היו לבושים בבגדים ססגוניים וכל אחד מהם נשא בידו צרור קטן שהכיל את כל מה שהורשה לשאת עימו. אחת הנשים עלתה למטוס ובידה תינוק רך, היא חייכה אלי במבוכה, חייכתי אליה, ראיתי הקלה בעיניה, ואז התיישבה והחלה להיניק את התינוק. המראנו כאשר אנחנו נושאים בקרב המטוס את המטען האנושי היקר כל כך, ופנינו צפונה בין מדינות ערב העוינות לאורך הנתיב. במהלך הטיסה, למרות שנאסר עלינו, יצאתי לחוש את הנוסעים היקרים.

אחינו ואני במהלך מבצע שלמה

הם ישבו בשקט מוחלט, ורק כשהודענו ברמקול שאנחנו חולפים מעל ירושלים, החלו לבכות ולשמוח, כאילו הבינו סוף סוף, שאכן עשו זאת! נחתנו בנמל התעופה בן גוריון נחיתה רכה, וכשפתחנו את דלתות המטוס, ירדו העולים ונשקו את קרקע ארץ ישראל. במהלך המבצע שנמשך כ-36 שעות, הועלו ברכבת אווירית כארבע עשרה אלף וחמש מאות מיהודי אתיופיה. השתתפתי במשך שנות שירותי בחיל האוויר במבצעים רבים, חלקם חסויים עד היום, אך יותר מכל אני שמח שזכיתי לקחת חלק ב "מבצע שלמה" שהוא ללא ספק, המעשה החשוב בכל חיי !

בעשרים השנים האחרונות אני חבר בעמותה בשם טספצ'ין ("תקוותינו" באמהרית) שפועלת בהצלחה בקידום הישגיהם של הילדים ובני הנוער מהעדה האתיופית ביבנה, מהגיל הרך ועד להצלחות מרשימות בבחינות הבגרות. ולגאוות כולנו, בוגרי טספצ'ין מתגייסים לשירות מאתגר בצה"ל ורבים מהם בעלי תארים אקדמאיים בכל המקצועות במשק.

ולהמשך חיי:

בשנת 1992 הצטרפתי לחברת ארקיע, בה שימשתי כטייס וכקברניט עד סוף שנת 2009. טסתי על מספר רב של מטוסים, בארץ ובכל רחבי העולם בשנת 2009 חליתי ולא התאפשר לי להמשיך לטוס. לשמחתי, כחודש לפני הגיעי לגיל הפרישה מטיסה, הוסמך בני עדי כטייס בארקיע ואת "הנחיתה האחרונה" ביום הולדתי ה 67, ביצע עבורי בני הבכור, ממשיך דרכי, בטקס מרגש. החל משנת 1984, אני שר בחבורת הזמר האלון ונהנה מכל חזרה והופעה.

בקיץ 2012, חלתה דבורה רעייתי וחברתי מזה יובל שנים. לאחר שבעה חודשי טיפולים וסבל רב, נפטרה דבורה היקרה שכה אהבנו. מאז, אני ממשיך במסורת שיצרה סבתא, ומגיע לכל אחד מעשרת הנכדים-הנסיכים שלי, לפחות פעם בשבוע ואוהב לשחק עם כולם.

סבתא דבורה ז"ל (בשיחה עם סבא מוישה)

סבתא דבורה הייתה אמה של אימא, דגנית. היא נולדה בתל אביב, בקיץ שנת 1947 ביום 5 ליולי. הוריה, מרים ויעקב קלצ'קין, עלו לארץ בני כ- 20 כחלוצים, מהעיירה לאחוביץ' בבלארוס (רוסיה הלבנה). לדבורה לא היו סבא, סבתא, דודים או בני דודים (מדרגה ראשונה), כולם נרצחו על ידי הנאצים בשואה. כשנולדה, כשנה לפני הכרזת המדינה, גרו הוריה ואחיה גבי בדירה שכורה, במרתף בשכונת גבעת רמב"ם בגבעתיים.

כפעוטה, הייתה דבורה המתוקה בגן ילדים בגבעת רמב"ם, ובהמשך, כילדה ותלמידה, למדה בביה"ס של זרם העובדים ע"ש ברל כצנלסון בגבעתיים, מכיתה א' עד לסיום הלימודים במחזור כ"ב, אחר כך למדה בתיכון אוהל שם ברמת גן. כבר בכיתה ה' הצטרפה עם חבריה לכיתה לתנועת הנוער העובד והלומד, וכך המשיכה עד לגיוסה לנח"ל כחברת גרעין שגיא. במסגרת התנועה יצאה לטיולים רבים בכל רחבי הארץ. בכיתה ו' הכירה לראשונה את מוישה, חברה לקבוצת אלונים בקן בורוכוב של הנוער העובד. בכיתה י' הפכו דבורל'ה ומוישל'ה לחברים, והזוגיות נמשכה לאורך 50 שנים.

בעת שירותה בנח"ל, הספיקה לעבור טירונות במחנה 80, לאחר מכן עם הגרעין בהכשרה בקבוצת כנרת, ואז דרומה להיאחזות גרופית הקרובה לאילת. גרעין שגיא היה האחרון שהחזיק את היישוב גרופית כהיאחזות נח"ל, ואז העבירו לגרעין של בוגי יעלון, כשהפך לקיבוץ אזרחי. מגרופית הגיעה לקיבוץ משמר דוד שליד חולדה, שם עברה עליה מלחמת ששת הימים. לאחר השחרור מצה"ל חזרה דבורה לבית ההורים בגבעתיים. לאורך כל אותה תקופה, ליווה אותה חברה מוישה, ששירת בחיל האוויר, והגיע לבקר בכל המקומות בהם שירתה עם הגרעין, בכל שבת שנייה בחופשותיו.

לאחר השיחרור, עבדה דבורה כגננת בגני ילדים, כמעט עד לידתו של עדי. שלוש שנים לפני כן, באביב שנת 1970 ביום 9.4, נישאו דבורה ומשה בתל אביב, כשאת החופה ערך האלוף הרב שלמה גורן, הרב הראשי לצה"ל. בקיץ, כארבעה חודשים לאחר הנישואין, התנדב משה לקורס טייס, וכך, בשנתיים הבאות התראו רק בשבתות. בקיץ שנת 1972 הוענקו לו כנפי הטיסה והשמחה הייתה גדולה לדבורה ומשה. בתאריך 19.2.1973 ילדה דבורה את עדי, ילד ראשון ונכד ראשון במשפחה. איזה אושר!

כשעדי התינוק היה בן 7 וחצי חודשים, פרצה מלחמת יום הכיפורים. דבורה ועדי נותרו בבית הסבא והסבתא יעקב ומרים, ומוישה שהשתתף כטייס במלחמה, הגיע רק לביקורים קצרים במשך חדשים רבים. שנתיים לאחר מכן עברו לגור בשיכון המשפחות בבסיס חיל האוויר בחצרים, שם שירת מוישה כמדריך טיסה ודבורה גידלה באהבה את עדי הפעוט. בקיץ שנת 1977, נולדה למשפחה התינוקת המתוקה דגנית, כחודש לפני שעזבו וחזרו לגור ברמת גן. באביב שנת 1980, ילדה דבורה את רועי החמוד, הילד הצעיר במשפחה. מכיוון שמוישה המשיך בשירותו כטייס, הייתה זאת דבורה שגידלה את הילדים, סייעה בהכנת שיעורי הבית, בישלה וטיפלה בכל כמעט לבד. בסופי השבוע אהבה המשפחה לטייל ברחבי הארץ ולבלות עם חברים והמשפחה המורחבת. בקיץ שנת 1983 השתקעה המשפחה בביתה החדש ב"שכונה הצבאית" ביבנה, ומאז גרה כאן עד היום.

סבתא דבורה גיבשה והובילה את המשפחה שלנו וגם יזמה ואירגנה כנסים של המשפחה המורחבת. היא טיפלה בהוריה בזקנתם, ואף הקימה מועדון לנשים מבוגרות בשכונה, וכך שילבה את אמה – סבתא מרים- בעשייה מבורכת. סבתא הצטיינה בכל תחומי הבישול ולעוגות שאפתה יצא שם נפלא. סבתא דבורה זכתה לחתן את ילדינו עדי, דגנית ורועי ואף זכתה לראות את הפירות: חמישה מהנכדים המתוקים שנולדו מכל הילדים. עידו נכדנו הבכור, שהפך אותנו לסבא וסבתא, ואחריו נועם, נטע, עמית ודן. סבתא טיפלה בנכדים באהבה רבה. פינקה אותם בבגדים, ספרים מתנות וממתקים. אהבה מאד לשחק איתם בגני השעשועים וגם במשחקי חשיבה בבית, נהגה להקריא להם סיפורים וכל הזמן חיבקה אותם בחום ואהבה. בהיותה בת 65, חלתה סבתא בסרטן ואחרי טיפולים וסבל רב נפטרה.

עצוב.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר מעיין ביבנה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה לבנה בליכר.