מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה מחלב, נולדתי בעיראק עם עשרת אחיי ואחיותיי הגדולים: משה, יעקב, רוחמה, רחמים, שמואל, רחל, יחזקאל, שלום, רפאל ואני הקטנה מביננו. עלינו ארצה בשנת 1951, וכשכבר היינו בארץ שאלו את אמי בת כמה אני, אך היא לא ידעה באיזו שנה נולדתי ולמען האמת עד היום לא ידוע לי מתי נולדתי, שיערנו שנולדתי בשנת 1944.

כשהגענו ארצה שמו אותנו במעברת בית ליד ושהינו שם בערך כשבועיים, 12 נפשות באוהל אחד קטן. פיני, חברו של אבי, מצא בית ערבי נטוש באמצע שדות פתח תקווה כשהגענו לראשונה לבית הייתי מאושרת כמו שלא הייתי אף פעם: בית עם גג רעפים, קורות תומכות, באר ועץ תות ענק אשר צלו מכסה את כל החצר.

אני, כילדה שגילה לא בדיוק ידוע, אך לפי תעודת הזהות אני כבר ילדה בכיתה א' – שלחו אותי לבית ספר בפתח תקווה (ביה"ס פיק"א פ"ת), ילדה אשר לא יודעת את השפה וגילי כנראה תואם לילדים שנמצאים בגן חובה או אפילו טרום חובה. כעבור כמה ימים מעטים הוחלט בביה"ס שהילדה הזאת (אני) לא מתאימה לבית הספר וצריך להעביר אותה לבית ספר של נכשלים או בשפה המדוברת אז: "מפגרים". הגעתי לבית הספר גאולה בשעריה שהיה במרחק הליכה של כשעה מהבית. באותם ימים לא ידענו מה זה "אוטובוסים" וגם לא היה כסף לשלם לאוטובוס.

בבית ספר זה, על אף כל הקשיים, התחלתי להתקדם בלימודים והגעתי לכיתה ג'. כל המורים ראו שהילדה הזו לא מפגרת והיא מתאימה למסגרת לימודית רגילה. לאחר מכן ניסו להחזיר אותי למסגרת רגילה, לביה"ס פיק"א, אך הם לא הסכימו לקבל אותי. לבסוף, לאחר ניסיונות רבים, בית הספר היחיד שהסכים להכניס אותי לשעריו הוא נצ"ח, בית ספר יהודי דתי עם מעט מאוד כיתות והפרדה בין בנים לבנות. בבית ספר זה הורידו אותי חזרה לכיתה ב' במקום שאעלה לכיתה ד', ופה החלה התפנית בחיי: אחי יחזקאל ז"ל קנה לי אנציקלופדיית מכלל, לאור עששית בלילה קראתי את כל האנציקלופדיה מתחילתה ועד סופה, כל הזמן הייתי רעבה לידע שיעזור לי לברוח מהמצוקה היומיומית שאני נמצאת בה. בתקופתי לא היו חטיבות ביניים ותיכונים. סיימתי ללמוד בכיתה ח' ואחרי כמה שני עשיתי בגרויות ולמדתי מזכירות.

נישואין וצבא  

כשהייתי בת 18 התחתנתי ולכן לא עשיתי צבא. התחתנתי עם שאול זיבלי, נולדו לנו ארבעה: ילדים יסמין ולילך (תאומות) בתאריך 23.2.1972, אלי בתאריך 2.3.1974, הדר בתאריך 6.4.1977 ועוד ילד הנולד בשנת 1968 ומת בלידתו. לאחר שהתחתנו גרנו בפתח תקווה מכספנו האישי אך מצבנו הידרדר ועברנו לגור אצל הורי-שאול. נולדו ילדינו ועברנו מאז הרבה בתים עד שהגענו לחגור בשנת 1990, המקום שבו גידלתי את שבעת נכדיי: אור, הילית, עומרי, שקד, תומר, שגב ושחר.

אני וסבא שאול בחתונתנו

המשפחה שלי ושל סבא שאול

תעסוקה

בתחילת חיי לאחר הבגרויות עבדתי כמזכירה ולאחר מכן עבדתי בכמה מקומות אך מקום העבודה והפרנסה שלי עד היום הוא "גוונים". גוונים היא חברה המוכרת צבעים המיובאים מחו"ל לתעשייה שאני ושאול הקמנו.

המוסד "גוונים" שאני ושאול הקמנו

מסורת אצלנו במשפחה

בכל יום שישי בערב אנחנו נפגשים כל המשפחה, עושים קידוש, מדברים ונהנים.

חפץ מן העבר

החפץ העובר אצלנו במשפחה הוא: מכתש ועלי. המכתש עשוי מנחושת טהורה. המכתש נועד לטחון אוכל כמו בשר ותבלינים. ערכו של המכתש עבורי הוא שסבתא שלי (אימא של אימא שלי) באה מבית עני ובבית זה לא היו חפצים יקרי ערך, לכן לאחר שאימא של סבתא שלי נפטרה כל אחד מהאחים לקח משהו סמלי מהכלים הבסיסיים שהיו בבית. בעיני סבתא שלי, בכל פעם שהיא משתמשת במכתש ועלי היא נזכרת באימא שלה כשהיא השתמשה בכלי.

החפץ היה מארץ עיראק, שם גרה אימא של אימא של אימא שלי – זאת אומרת סבתא רבתא שלי. המכתש ועלי עדיין בשימוש, ובנוסף המכתש ועלי יהיה בשימוש גם בעוד כמה דורות כשסבתי תמות. לכלי זה יש ערך רגשי גבוה, יותר מאשר ערך כספי. פעם כשהאישה הייתה טוחנת את האוכל הטחינה הייתה יוצרת "מנגינה" וכך האנשים שהיו באזור היו שומעים את המנגינה, ולכן היו יודעים גם מה האישה טוחנת (לפי המנגינה שהטחינה יצרה) כמו קמח, בשר תבלינים ודומה. היה אפשר ללמוד מהסיפור הזה על העבר של משפחתי שהם היו עניים ועבדו מאוד קשה.

הזוית האישית

סבתא שרה: זו תכנית המכבדת את הילדים ואותנו הסבים והסבתות. הילדים צריכים לדעת את שורשיהם ואיך פעם שרדו את תקופת העוני.

הנכדה שחר: מאוד נהניתי לראיין את סבתא שלי ולדעת יותר על "חייה הקודמים", איך היא נראתה, מי הייתה המשפחה שלה ומי הייתה המשפחה שלי.