מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסיפור על עדר הבדואים ועל צלצול הפעמון ששיגע את הקיבוץ

סבתא נילי ויסמין.
סבתא נילי שהייתה תלמידת בית ספר.
הסיפור של הקיבוץ ושלי

אני ובעלי שלמה הגענו מנתניה לשדה יואב, עם גרעין של השומר הצעיר. בגיל 20 התחתנתי עם שלמה באסם התבואה של שדה יואב. האסם היה מלוכלך מאוד וכל חברי הקיבוץ (שהיו בערך 50 איש) באו לנקות ולקשט את האסם לכבוד החתונה.

סבא ביקש מחבר שלו שיהיה אחראי על קבלת המתנות, אח של אבא שלי חשב שהוא החתן וחיבק ונישק אותו, כי חשב שהוא החתן. החתונה הייתה מאוד מיוחדת, הובילו אותנו לחופה דרך ריקוד עם שערים שבהם עברנו ושם נתנו לנו כתובה קיבוצית בה היה כתוב "היום אתם עומדים על סף בית אהבתכם…" כעבור שנתיים נולדה סמדר, בתנו הבכורה, שהייתה מבין הילדים הראשונים בקיבוץ. הילדים ישנו בבתי ילדים היינו מבלים איתם מ- 4 עד 8 וחצי. כאשר מלאו לסמדר 5 שנים, היא שיחקה הרבה עם הילדה של השכנים, ויום אחד אחרי הצהרים, שתי הבנות נעלמו. אני נבהלתי מאוד, כי היא לא נראתה באף מקום והיו בסך הכל 3 בתים בקיבוץ. כל חברי הקיבוץ יצאו לחפש בכל רחבי הקיבוץ ואפילו בשדות. בסוף חבר קיבוץ מצא אותן בשדה, יושבות להן בשקט מאחורי ארגזי תפוחי אדמה, שחיכו לשתילה. כל כך התרגשתי שלא הפסקתי לחבק ולנשק אותה.

לסמדר הייתה ילדות מאושרת בקיבוץ. נולדה לה עוד אחות אחת ושני אחים. סמדר תמיד אמרה לאבא שלה שעם הבנות קל יותר מהבנים, כי הם בקשו עזרה רק בלהלביש את הבובות ואילו הבנים איך שאבא היה מגיע מהעבודה, מיד רצו שישחק איתם כדורגל. בגיל 18 סמדר נסעה עם כל המשפחה לקליפורניה שבארצות הברית, ואחרי שלושה חודשים החליטה לחזור לארץ ולהתגייס לצבא. לאחר כמה שנים היא התחתנה עם גבי ואחרי זמן רב נולדו יסמין ויונתן היקרים לנו מאוד. זאת הייתה חוויה מיוחדת בשבילי לטפל  ולהאכיל בבת אחת שני תינוקות. לתאומים תמיד יש חברה, האחד את השני, תמיד יש עם מי לשחק. בינתיים יסמין גדלה וחגגנו לה בת מצווה מקסימה, יסמין  היא ילדה מקסימה, בעלת יכולת נתינה מרובה ועם רצון חזק  להצליח בכל דבר.

בשנה השלישית להיותו של הקיבוץ שדה-יואב  הייתה שנת בצורת קשה מאוד. החיטה לא עלתה יפה בשדות, הסורגום סבל וגם את הכותנה היה צריך להשקות יותר מאשר כל שנה  כי היו מעט מים באדמה.

הבדואים, שחיו לא רחוק מהקיבוץ, היו נודדים עם עדריהם לחפש להם מרעה למאכל. בגלל שנת הבצורת לא היה בנגב מרעה מספיק, והבדואים בקשו מהממשלה שיתירו להם לעלות צפונה, לחפש מרעה לעדריהם. אנשי הממשלה הרשו להם אך הזהירו אותם  שלא יעלו על שדות מעובדים של קיבוצים ומושבים. גם לאזור שלנו הגיעה משפחה בדואית לחפש מרעה לכבשיה.

הימים היו  ימי אביב והחיטה בשדות הייתה עדיין ירוקה. ערב אחד, כשכל חברי הקיבוץ היו בחדריהם, שמעו פתאום צלצול פעמון מכיוון השדה הקרוב. מיד יצאו  כולם מחדריהם כי היו בטוחים שזהו הפעמון של כבשה המובילה את העדר ובוואדי עולים הבדואים עם עדריהם על שדות החיטה שלנו. התחלנו לחפש בשדות ולא מצאנו, אבל צלצול הפעמון המשיך בלי הרף. לקחנו את הג'יפ והתחלנו להסתובב בשדות  ולהאיר עם פנס גדול, לחפש את הבדואי שעלה עם עדרו על השדה. אך לא נמצא דבר. החלטנו לרדת מהג'יפ ולעבור בין השדות עם פנסי יד. הערב כבר ירד והשדה היה רטוב כולו מטל. בגדי האנשים נרטבו וגם הנעלים. אפילו הגרביים היו ספוגות ממים. אבל חברי הקיבוץ לא התייאשו. הם החליטו שמוכרחים למצוא את הבדואי שהביא את עדרו לשדה וללמד אותו לקח. וצלצול הפעמון ממשיך כל הזמן.

פתאום צעק אחד החברים: "מצאתי!" כולם רצו אליו, ומה ראו? חתיכת פח קטנה, תלויה על עמוד חשמל, מתנדנדת ברוח ומצלצלת כמו הפעמון של הכבשה המובילה את העדר. כולם פרצו בצחוק וחזרו הביתה. והבדואים באמת שמרו על הבטחתם ולא עלו על השדות המעובדים.

 

 

 

הזוית האישית

סבתא נילי: נוצר קשר חזק יותר, למדנו להכיר סיפורים אישיים של המשפחה, נפגשנו יותר, נוצר שיתןף פעולה מעניין בין שתינו. אני רוצה לאחל ליסמין המון הצלחה בשאיפות המרובות שלה, המון אהבה ושמחה והרבה שעות אושר ביחד עם המשפחה.

יסמין: אני מאחלת לסבתא המון בריאות והצלחה, שתמיד תהיה מאושרת ושנבלה ביחד הרבה זמן.

מילון

סורגום
סוג של דגן שנותנים לבקר לאכול.

ציטוטים

”אבל, חברי הקיבוץ לא התייאשו“

הקשר הרב דורי