מאגר סיפורי מורשת

יהודי תטואן הם בני קהילה במרוקו, שנוסדה בידי צאצאי ומגורשי ספרד שהגיעו למרוקו מחצי האי האיברי. הם ניכרו בסביבתם על ידי מאפיינים ותרבות ספרד ופורטוגל, כמו השכלה, עיסוק, התנהגות ונימוסים. גם באדריכלות ניכרת השפעה ספרדית.

סבי בבית הכנסת בטטואן

בשנת 1912 לאחר מלחמות אינסופיות בין ספרד למרוקו, עברה תטואן יחד עם ערים נוספות לאורך הגבול להיות תחת שלטון ספרדי. לאזור קראו מרוקו הספרדית ותטואן הייתה לבירת מרוקו הספרדית. בשנת 1956 עם חזרתו של המלך מרוקו מוחמד החמישי לשלטון וקבלת העצמאות, היהודים חששו לגבי עתידם וחייהם. עד כה הייתה העלייה ממרוקו לגאלית, אך משנת 1956 נאסרה עזיבתם של היהודים ועלייתם לארץ ישראל. כל זאת בעקבות לחצים של הליגה הערבית דאז.

בעקבות הגזירה התחילה עליה לא חוקית בעזרת המחתרת היהודית ופעילי עלייה מקומיים דרך מדינות שכנות כמו ספרד. כשנפלה הגזירה בשנת 1956, חלק מהמשפחות שהשאירו את כל רכושן מאחור והיו בדרכן לעבור את הגבול דרך תטואן – סאוטה נעצרו ע"י משטרת הגבולות ומנעו מהן מלעבור את הגבול. הדבר נודע לראשי הקהילה של תטואן. מיד הם נתנו הוראה להחזיר את כל המשפחות לעיר תטואן על מנת לדאוג להן עד שימצא פתרון. העזרה התבטאה במקום מגורים, אוכל, חינוך, טיפול רפואי וכו'.

ראשי הקהילה היהודית בטטואן

המהגרים שוכנו בבית ספר אליאנס אשר פונה מתלמידים והכיתות הוסבו לחדרי מגורים. כמו כן חלק מהמשפחות שוכנו בבית הארחה בשם "הכנסת אורחים", שהיה מיועד לעוברי אורח יהודים שבאו לתטואן לעסקים או לביקור. בבניין שהיה בן שלוש קומות היה גם מקווה קהילתי אשר נוהל ע"י אמי לואיזה בן זקן ז"ל, שהייתה גם בלנית במקווה. בבית גרה משפחתי הכללה את אבי אברהם בן זקן ז"ל, אמי לואיזה ז"ל, אחיי סימונה, שרית, קובי ואני דויד. יוסי אחי הגדול עלה לארץ במסגרת עליית הנוער בשנת 1956 ושתי אחיותיי, דפנה וקטי, גרו אצל הדודה בטנג'יר.

בבית הספר "אליאנס"

כל אותה עת פעילי העלייה חיפשו דרכים בהם המשפחות יוכלו לעבור את הגבול. אחת הדרכים הייתה לעבור את מעבר הגבול דרך הים בסירות ממרוקו לספרד. כך פעלו לילה לילה, כל עוד תנאי מזג האוויר והשמירות בגבול של המשטרה והשוחד שקיבלו אפשרו זאת. מכורח הנסיבות אמי הפכה לפעילה והייתה איש הקשר בין פעילי העלייה אשר בסאוטה לבין פעילי העלייה בתטואן. היא קיבלה הוראות להכין משפחה ולהביא אותם לקרבת הגבול, שם חיכו להם פעילים והעבירו בסירות לספרד. מעבר הגבול בים בין מרוקו לספרד היה כ-400 מטר. הפעילים ניצלו אירועים שונים להברחת המשפחות כגון תהלוכת חג הפסחא, משחקי גביע כדורגל בסאוטה וכו'.

אירועים אלו שחלו בהיותי נער בן 12-13 הפכו אותי ואת החברים לציוניים עם חלום לעלות לארץ ישראל. 'שיחת היום' בקרב בני גילי הייתה רק לעלות לישראל וכך בהיותי בן 15 באחד הימים בהם היינו בבית הספר סיכמנו מספר חברים שאנחנו עושים עלייה בכל מחיר ועוברים את הגבול בשחייה. שמרנו על כך בסוד, בלי להיפרד או להודיע למשפחות שלנו. ביום שבו נקבע המועד לברוח, הגענו למפגש רק חברי יוסי בן זקן ואנוכי, לאחר התלבטות החלטנו שאנו ממשיכים, עם מעט כסף ללא בגדים או ניירת. מתטואן נסענו רבע שעה עד מעבר הגבול ונכנסנו לים. עברנו את הגבול בשחייה. כשהגענו לצד השני התערבבנו עם הרוחצים בים. משם נסענו למרכז העיר באוטובוס, לא ידענו לאן ללכת ולמי לפנות. שמענו שיש פעיל עלייה בשם מדינה שהיה אחראי על קבלת המשפחות שהגיעו לסאוטה. למזלנו פגשנו איש עסקים יהודי מתטואן והוא לקח אותנו לאדון מדינה. במפגש הראשון עם מדינה, לא הייתה מצידו התלהבות גדולה. הוא רצה להחזיר אותנו הביתה. אך לאחר בקשות רבות ותחנונים ולאחר שהצגתי את עצמי ואמרתי לו שאמי היא לואיזה בן זקן והיא זו ששלחה אותנו אליו, הוא השתכנע.

הדבר הראשון שאדון מדינה עשה הוא לקנות לנו בגדים. מדינה לקח אותנו לאכסניה שם שהינו יומיים. באותם הרגעים הבנו שחיינו השתנו מקצה לקצה ואנו בדרך למדינת היהודים, מדינת ישראל, ושחלמונו עומד להתגשם. בחודש אוגוסט בשנת 1962, בעזרתו הנדיבה עברנו במעבורת מסאוטה לגיברלטר, בה היה מחנה עולים בו המתינו כולם לעליה לארץ. ההמתנה ארכה כנצח, עד שיום בהיר אחר נתבשרנו שאנו עולים לארץ ישראל עם ספינת תיירים מארצות הברית שהיו בדרכם לישראל. שם האנייה "ציון". בשבילנו הכל היה חדש ולא מוכר, אניית פאר מלאה בתיירים, שהתעניינו בנו מאוד לאחר ששמעו את סיפורנו.

המסע ארך ארבעה ימים. הגענו לנמל חיפה וההתרגשות הייתה גדולה, התחבקנו ובכינו. סוף סוף עשינו את זה, הרגשנו בחלום. לאחר העגינה התברר לנו שהיום חל ערב ראש השנה. אף אחד לא חיכה לנו ולא היה לנו לאן ללכת. המשרדים הממשלתיים היו סגורים ולא ידענו מה לעשות. קברניט האנייה הצליח להשיג טלפון של אדם מהסוכנות היהודית ובעזרתו נשלחנו לקיבוץ מרחביה. בקיבוץ המתינה לנו אם הבית של האולפן. קבלנו חדר וארוחות. לא יכולנו להישאר שם זמן רב, כי לא הייתה חברת נוער שתתאים לגילינו. הועברנו לקיבוץ אשדות יעקב איחוד שבו הייתה חברת נוער שהתאימה לגילנו. שם היינו כשנתיים. בשנת 1963 עלתה משפחתי לארץ, בדרך לא חוקית. נפגשנו לאחר שנתיים בהן לא ראינו אחד את השני. בתאריך 10.10.64, עם גיוסי, לצבא נפרדו דרכנו – שלי ושל חברי הטוב יוסי. יוסי עבר לבאר שבע ואני התגייסתי למשמר הגבול וגרתי בעפולה עם הוריי ואחיותיי. בעפולה הקמתי משפחה. נישאתי לאסתר ויחד יש לנו שלושה ילדים: קרן, שני, אבי ושבעה נכדים מקסימים: עידו, שחר, ליאן, סתיו, מאיה, עופרי ונועם.

אני ואשתי אסתר

הזוית האישית

סבא דוד: שמחתי מאוד כשנכדתי סתיו סיפרה לי על תכנית הקשר הרב דורי ושנתנה לי ההזדמנות לספר חלק קטן מהסיפור שלי. אני מתרגש בכל פעם מחדש כאשר אני מספר את הסיפור.

הנכדה סתיו: הפעילות קירבה אותי לסבא יותר, התחברנו מאוד. הכרתי את סיפור עלייתו לארץ והיה מרתק מאוד.