מאגר סיפורי מורשת

אנחנו מאי צ'רי ועמית רבינוביץ' מכיתה י' 6. במסגרת הקשר הרב דורי מתעדות את סיפורה האישי של סבתא חוה, סבתא של עמית.

ילדות

שמי חווה, נולדתי בבואנוס איירס שבארגנטינה בשנת 1939. גדלתי ברחוב Paliqua 1001, ובבית היו שלושה חדרי שינה – אחד להורים אחד לשני האחים שלי הגדולים ואחד לי, סלון, מטבח, וחצר. אימא שלי נולדה בארגנטינה וגם ההורים שלה, כל המשפחה מהצד שלה גם גרה שם, היו לה שמונה אחים. אבא שלי נולד בפולין והם היו שבעה אחים. בגיל 19, לפני השואה, הוא עלה לארגנטינה. שלושה מהאחים שלו עלו לישראל, ושלושה מהם נשארו בפולין עם ההורים, כולם נספו בשואה.

הייתה לנו כלבה שקראו לה קוליטה (בעברית זה זנב קטן), אני זוכרת שפינקו אותה הרבה כאילו היא הייתה אחד מהילדים. בבוקר הייתי הולכת לבית ספר ספרדי מעורב ובערב לבית ספר יהודי. אני בחרתי ללכת לבית ספר יהודי מרצון לעומת אחים שלי שלא הלכו. בבית הספר היהודי היינו מדברים ביידיש ולמדנו על חגים ועל ההיסטוריה של העם היהודי. למדנו גם תנ"ך אבל לא הרבה, לא כמו פה. בזמן החופשי שנשאר היינו משחקים בחוץ עם הילדים מהשכונה. לא הלכתי לתנועות נוער יהודיות, לא כי לא רציתי אלא כי לא הרשו לי, אימא שלי לא רצתה שאלך כדי שלא ארצה לעלות לארץ, מה שלא כל כך עבד לה..

בקיץ היה נהוג להשכיר בתי נופש על הים, כל אחד לפי יכולתו הכלכלית. אנחנו נסענו למקום נופש שקראו לו MAR DEL PLATA. לפעמים היינו משכירים בית עם אחות של אימא, בדרך כלל לשלושה חודשים, ואבא היה נשאר בבואנוס איירס ובא לבקר בסופי שבוע. בנופש פינקו אותנו הרבה וקיבלנו הרבה דברים.

לא הייתה לי בת מצווה, ולא חגגנו הרבה את החגים, אבל אני מפצה על זה וחוגגת עם המשפחה עכשיו.

סבתא ומשפחתה בארגנטינה: ויקטור, סבתא, שאול, אמא ואבא של סבתא

סבתא בבית הספר

עלייה והתיישבות

בגיל 19 (בשנת 1961) אחרי סמינר לגננות כמה בנות קיבלו מתנה מההורים לנסוע לישראל, זה היה משהו מרגש כי עד השלב הזה אף אחת לא יצאה מגבולות המדינה לטייל. כדי להגיע לישראל שטנו באונייה במשך עשרים ימים עד לאיטליה ומאיטליה שטנו עוד שבוע עד לישראל. באוניות הייתה בריכה גדולה וחדר אוכל וחדרים לשינה. באונייה היו הרבה אנשים, לא רק מהקבוצה שלנו. כמו בכל שייט יש כאלה שיש להם מחלת ים, בחדר האוכל כשהאונייה הייתה קצת מתנדנדת אותם אנשים היו חוזרים לחדר, ואנחנו היינו לוקחות להם את הקינוח.. לא חבל שיזרקו לפח?

כשהגענו לארץ הייתה קבלת פנים חמה ועשו לנו טיול במשך שלושה שבועות בכל הארץ כדי שאולי מישהי מאיתנו תרצה לעבור לחיות פה. בסוף שלושת השבועות הציעו לנו לבוא ללמוד עברית, רוב הבנות חזרו לארגנטינה ורק חלק קטן נשארנו פה ללמוד. למדנו עברית באולפן בורוכוב בגבעתיים במשך שלושה חודשים. בסוף ה"קורס" ללמידה עברית הציעו לי ללכת להיות עוזרת לגננת. במהלך העבודה גרתי בבית החלוצות בתל אביב. אחרי בערך שנה, אולי קצת פחות, אימא שלי באה לנסות להחזיר אותי לארץ, היא נשארה פה בערך במשך שלושה חודשים כדי לנסות לשכנע אותי לחזור, מה שלא עבד לה כל כך.

החיים בארץ ישראל – מספר זכרונות 

אני זוכרת שבמלחמת יום הכיפורים אני הייתי בבית הכנסת וקראו לבעלי לאון מהצבא לבוא להילחם, בזמן הזה אני נשארתי עם הילדים. בזמן הזה באו לבקש תרומות דם, אני הסכמתי, כי את סוג הדם שלי כל אחד יכול לקבל (O). אבל מה ששכחתי זה שאני צמה אז יצא שהיו צריכים לטפל בי.

סבא, סבתא, איתי וציפסי (הכלב) במלחמת המפרץ בשנת 1991

בזמן מלחמת לבנון הראשונה, קראו שוב ללאון לבוא להילחם, ואני נשארתי עם הילדים. אחרי כמה ימים שהוא לא התקשר, התחלתי לדאוג ואחרי כמה זמן קיבלתי שיחה מהצבא והודיעו לי שלאון התמוטט בלבנון, היה לו אירוע מוחי. זה לא קרה בהתחלה כי לאון ביקש מהם שלא להודיע לי כדי שלא אדאג, ולא אבוא לבקר כדי שלא להיבהל יותר. אני כמובן נסעתי לשם מיד כשיכולתי והילדים נשארו עם השכנה, זה אחד מהחסרונות בלי משפחה בארץ.

סבא כשגייסו אותו לצבא

ביום של עצרת רבין, נסענו עם חברים לחגוג את יום ההולדת של אחד מהם ביער המלאכים. סיכמנו שלאחר יום ההולדת נלך לעצרת כי זה היה לי חשוב. בזמן העצרת היה מאוד מרגש, באמצע החברים אמרו שהם רוצים ללכת כי היה עמוס והיו הרבה אנשים. הם רצו להתקדם כדי שלא להיתקע שם יותר מדי זמן. אמרתי להם שאם הם רוצים שיתקדמו אבל אני נשארת עד הסוף, עד שנשמע את "התקווה". בסוף העצרת התחלתי להתקדם לכיוונם, לאן שקבענו שניפגש. בדרך לשם פגשתי את הבת הבכורה שלי טלי, היא בכתה מאוד ולא הבנתי למה. אמרתי לה שזה היה מאוד מאוד מרגש ומשמח, אז למה היא בוכה? היא אמרה לי: "אימא את לא יודעת מה קרה? ירו ברבין, לקחו אותו לבית החולים..". מיד כששמעתי את הדברים התחלתי לבכות גם אני והתחלנו ללכת לכיוון בית החולים. אני לא שמעתי את הירייה ואת כל מה שקרה כי הלכתי מהכיוון השני של הכיכר. בבית החולים חיכינו מחוצה לו כדי לראות מה קורה. יצא איתן הבר (מנהל הלשכה של רבין) והודיע בצער רב על פטירתו. עד היום ביום ההולדת של החבר אנחנו נזכרים במה שקרה אז.

סיפורי אהבה ומשפחה

לאון בעלי ואני נפגשנו בתל אביב באיחוד הדרום אמריקאי, היינו עושים שם מפגשים (כל מי שהיה שותף באיחוד). בהמשך נפגשנו עם חברים מחוץ לאיגוד והתחתנו בתל אביב גם כן. לחתונה באו הדודים שלי שגרו בארץ (אחים של אבא). ההורים שלי וההורים של לאון חגגו בארגנטינה ביחד עם שאר המשפחה אבל לא באו לחתונה בארץ כי רצו שנחזור לארגנטינה. אחרי החתונה יצא בעיתון הארגנטינאי היהודי ברכות למשפחות שלנו. עוד אחרי החתונה קיבלנו דירה ברמלה מההתאגדות לעולים חדשים, והשכונה בה גרנו הייתה לעולים חדשים. בין העולים החדשים רק אני ידעתי עברית אז רק אני ידעתי לטפל בניירת ושיחות טלפון, ואת החגים היינו חוגגים עם השכנים כי לא הייתה לנו הרבה משפחה בארץ שגרה קרוב.

סבא וסבתא ביום חתונתם

בשנת 1965 נולדה הבת הבכורה שלנו טליה, ובשנת 1968 לאון קיבל הצעת עבודה לעבוד במפעל טקסטיל אומן בקריית גת. אני לא רציתי לעבור ונשארתי ברמלה עם טליה ולאון שכר דירה שם, אבל למרות זאת חזר כל ערב לישון בבית. בסופו של דבר המפעל הציע לנו בית פה בקריית גת אז בלית ברירה עברנו לגור פה.

בארגנטינה בנות לא הולכות לצבא, אז למדתי בסמינר גננות שם ובהמשך אחרי שעליתי לארץ המשכתי לעבוד פה בגננות, לא הייתה לי בעייה של עבודה, ובשנת 1969 נולד הבן האמצעי שלנו אמיר. בשנת 1975 הבן השלישי שלנו נולד, את השם שלו בחרו הילדים, טלי אמרה שאם זאת תהיה בת יקראו לה עדי ואמיר אמר שאם זה יהיה בן יקראו לו איתי.

אמיר, סבתא חוה, איתי, בובה, טליה

בחופשים הגדולים היינו נוסעים לקמפינג בים, אם זה בכנרת או באשקלון או אפילו באילת. באחת הפעמים אימא שלי (קראנו לה בּוֹבֶּהּ) הייתה אמורה לנחות בארץ בזמן הקמפינג. אימא שלי, שמאוד אוהבת ים, באה ישר משדה התעופה לים ונשארה איתנו. היחסים בינינו לבין הילדים היו טובים הם לא קיבלו עונשים ובסך הכל היו ילדים טובים, כן היו מחלוקות וכעסים, אבל לא יותר מדי. מהצד שלי אני מרגישה שהייתי מעורבת, אני לא יודעת מה הילדים מרגישים אבל זו דעתי.

אני תמיד הייתי בצד של הילדים. בעבר הם היו בבית ספר מאוד קפדני, הייתה תלבושת אחידה של חולצה אחידה בצבע תכלת עם כפתורים והיה מותר רק מכנסיים בצבע שחור או גינס. היה אסור נעלי ספורט. טלי שלא הסכימה עם זה, יצאה במרד נגד בית הספר ולנו קראו לבית הספר לשיחה עם המנהל. אני, שלא הבנתי למה אסור, הסכמתי איתה ולא הייתה לי בעיה עם זה אז לא נתתי לה גם עונש בבית, ובהמשך בית הספר אישר גם נעלי ספורט. עד היום אני לא מבינה למה היה אסור.

בהמשך באותה תקופה אמיר וחברים שלו רצו לעשות עגילים, אני לא אהבתי את הרעיון אבל הסכמתי. בגלל שלבית הספר היה אסור לבוא עם עגילים לבית הספר אז הם כולם שמו פלסטר על האוזן. מנהלת התיכון תפסה אותם מחוץ לבית הספר על כך שיש להם עגילים וזומנתי לשיחה. אמרתי לה שאני מסכימה איתה ושאם תרצה להעניש שתעניש, אבל שלא תתערב ותחליט עליהם מחוץ לבית הספר.

קרה פעם מקרה שאיתי עשה גרפיטי על קיר אזורי ועצרו אותו. אמרו לנו שאיתי יישאר במעצר ללילה אז אמרתי שאם הוא נשאר שם גם אני אשאר. בסוף שחררו אותו ואמרו לחזור בבוקר. לא נתתי לו עונש על זה כי הסכמתי עם מה שאמר, אבל לא הסכמתי עם הדרך כמובן.

סבתא כשהייתה גננת בארץ

כאמור, לא שירתי בצבא ועל זה אני מאוד מצטערת: בארגנטינה נשים לא מתגייסות ובארץ כי לא יכולתי.. אבל כן הלכנו – אני ולאון בעלי – להתנדב בבסיסים בארץ, הכנו את האוכל בשביל שיהיה לטבח פשוט יותר להכין אותו וקיפלנו מדים ודברים דומים.

געגוע

אין משהו מסוים שאני מתגעגעת אליו. למשפחה בעיקר כשרואים "פעם ב" כשבאים לבקר, בגלל המצב אני לא יודעת מתי נראה אותם בפעם הבאה.

דבר שאני זוכרת  הוא שלפני משהו כמו 70 שנים, אבא שלי סיפר לנו שהוא יקנה לנו שעון במידה והציונים שלנו יהיו טובים ונתנהג יפה. הוא משך את זה כמה שאפשר עד לסוף שנת הלימודים. הוא סיפר לנו שהוא הזמין שעונים משוויץ ובדרך האונייה שהביאה אותם טבעה והשעונים מתעכבים, הוא אמר שהוא יזמין מחדש וזה יגיע בהמשך.. עדיין יש לי את השעון מאז, כיף להסתכל ולהיזכר.

השעון שסבתא קיבלה מאבא שלה מ"שוויץ"

שיר שאני זוכרת טוב הוא ההמנון של ארגנטינה. לא כמו פה, בארגנטינה בכל בוקר בבית הספר היו עושים טקס, היה לבוש מותאם לבית הספר, מין שמלה לבנה ועניבה. בכל תחילת טקס היינו שרים כל התלמידים את ההמנון ואז מתפזרים לכיתות וממשיכים ביום הלימודים.

בכל ימי ההולדת הייתה עוגה מיוחדת, "TORTA DE MOCA" זו מין עוגה עם ביסקוויטים כאלה (לא כמו הפתיבר הרגילים בארץ אלא סוג שונה בצורה שונה) וקצפת בטעם מוקה. עד היום אני מכינה את העוגה, לווא דווקא בימי הולדת, ולפעמים קצת מאלתרת.

הזוית האישית

עמית ומאי: בזכות התכנית למדנו על העלייה לארץ באונייה ואיך זה מרגיש, המעבר ממקום אחד בו נולדת למקום אחר שאתה לא מכיר אבל תמיד רצית לדעת איך הוא, וההרגשה של עלייה והקמת בית בארץ בלי המשפחה הקרובה שהיית רגיל אליה. היינו רוצות לאחל הרבה בריאות ואריכות ימים, שתמיד תהיי שמחה ומאושרת.

חוה: בזכות התכנית הייתה לי הזדמנות לעבוד יחד איתכן על תיעוד משותף. זאת הייתה חוויה שתרמה מאוד לקשר בינינו. הביקור השבועי שלך עם אבא ועם מאי בזום היה כיפי ומילא את הבית בחום וכך ניתנה לי הזדמנות לספר לכן על משפחתי ותוך כדי כך לחזור ולחיות מחדש את העבר. נכדה יקרה, אני רוצה לאחל לך ולמאי בריאות ושמחה. שיתגשמו כל חלומותיכן ושתגדלו במדינה של שלום חופש ואהבה. אוהבת, סבתא.