מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הסוד שלי הקפדה על קוצו של יוד

אני ונכדתי ברכי קרביצקי
בצעירותי
אני הייתי הולכת להביא בשר כשר במקום אמי החולה, עשיתי זאת בחשאי בלי שאף אחד יראה.

שלום, שמי רבקה. נקראתי כך על שם סבתי רבקה חן. נולדתי להוריי אברהם ונחמה בשנת 1936, בתקופת מסך הברזל, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופה קשה מאד ליהודים. אנו שלוש אחיות במשפחה: אני רבקה הבכורה, גיטל שנפטרה שלושה חודשים לאחר לידתה ורחל לאה הקטנה.

גרתי בבית עם חדר אחד קטן שבתקופתי היה נקרא בית גדול. מקלחת לא הייתה בביתנו. היינו הולכים ל"וניה" (בית מרחץ ציבורי). כשהייתי קטנה, באתי עם אימי ל"וניה", אמי שהייתה אסטניסטית (נקייה) מאוד, הייתה מביאה הכל מן הבית, מגבות, סירים (בהם היו מתרחצים פעם) ועוד. כאמור הלכתי לבית מרחץ, וניגשתי למלא את סירי במים. לפתע לא שמתי לב ומעדתי אחורה, מאפי זב דם רב, בימים הבאים לא הרגשתי טוב כלל, אמי פחדה מאד, לרופא לא היה ניתן לגשת משום שהיה גר הרחק מביתנו, מרחק של כמה שעות הליכה. אך ברוך השם כעבור כמה ימים התרפאתי ושבתי לאיתני.

תמונה 1

גדלתי בסביבה עם מעט מאד יהודים, שאחדים מהם הצהירו בגלוי על יהדותם. אבי זכרונו לברכה, הלך כל ימי חייו עם זקן, ללא שום פשרות, וכך גם חינכו אותי הורי, לערכים חסידיים, שמירת שבת, שמירת כשרות ועוד. אני הייתי הולכת להביא בשר כשר במקום אמי החולה, עשיתי זאת בחשאי בלי שאף אחד יראה, בכדי שהמשטר הקומוניסטי, לא ידע שיש משחטה כשרה של יהודים.

באותו זמן קשה היה מאוד להשיג פרנסה, מי שלא עבד בשבת פוטר מידית מעבודתו, אני בתור הבכורה הייתי עוזרת פה ושם בפרנסת הבית, אם זה לתפור, אם זה לבשל, כל מיני תחומים שונים. מצב זה המשיך עד שמנהל מפעל אחד הודיע לאבי שהוא מוכן להעסיקו, על אף שהוא יודע שאבי לא עובד בשבת, בתנאי שאף אחד לא ידע שאבי מועסק שם בלי לעבוד בשבת. עבודה זו דרשה מאבי מאמץ ויגע רב. היו שבתות שלא ידענו כלל אם אבי יספיק להגיע לשבת הביתה, אך בסופו של דבר, אף פעם לא היה מאכזב אותנו, ותמיד היה חוזר לשבת אתנו בשולחן השבת.

עד גיל שבע הייתי בבית, מכיתה א' ועד כיתה ד' הייתה לי מורה מחנכת בשם "יבדקי יונובנה" היא לא עשתה לי אף פעם צרות לגבי הנושא הדתי, להיפך אפילו עזרה והתחשבה בי. זכור לי פעם אחת שהיא הזמינה אותי אליה וביקשה ממני לקרוא להורים, אמי הגיעה אך מורתי אמרה שהיא רוצה לדבר עם אבא. אבי ענה לה שזה אינו פשוט שיבוא, אך לבסוף השתכנע והגיע, שם אמרה לו שבשנה הבאה הולכת להיות לריבה (אני) מורה אנטישמית ועלינו לקדם את פני הרעה. עוד הוסיפה ואמרה כי היא דואגת לי מפני שבביתה גם מאמינים קצת בה' של היהודים, וכבר מקטנותה יודעת שאסור לעשות בעיות למי שיש לו אמונה בה'. אבי השיב לה כי אנו נסתדר בעז"ה עם מורה זו. אך לעומתו היא טענה שלא רק לי תציק המורה אלא גם לכל בני המשפחה, אבל אבי נשאר בעמדתו.

בשנה של כיתה ה' כבימים עברו, לא הייתי מגיעה בשבת. כעבור כמה שבועות המורה ניגשה אלי במבט חמור סבר ובידה פתק שאמרה לי למסור להורים, והוסיפה שרוצה היא לדבר איתם שיחה רצינית. אמי הגיעה והמורה התייחסה אליה בזלזול כאדון לעבדו. היא אמרה שאם ריבה לא תבוא היא תעשה מזה רעש גדול ותערב את המשטרה. הוריי לא התרגשו משיחה זו וגם לא התייאשו, מיד לאחר מכן הלכו לרופאה שתיתן לי פתק שאני חולה אנושות. העניין לקח זמן ולאחר תקופה של בדיקות קבלתי את האישור המיוחל. עד היום אני זוכרת עד כמה דאגו הוריי לכל המצטרך בבית הספר. בשכונה היו לי מספר חברות שאיתם הייתי משחקת. זכורה לי חברה אחת טובה, אמנם גויה, אך היינו נאמנות זו לזו ולא גילנו לאף אחד את סודותיה של השנייה. בימי ראשון אצל הגויים זהו יום חופש, אז הייתי עוזרת בבית, משחקת במשחקים והולכת לקרוא ספרים בספריה הגדולה.

התחתנתי בשנת 1961, עשרה ימים לפני חג הפסח, בתאריך ג' ניסן אור לד'. הכרתי את בעלי נפתלי באמצעות אמי שהכירה את אביו דרך אנ"ש (מחסידי חב"ד). פעמים רבות היה ליד מוסקבה ונפגש עם חסידים, אך אני לא ידעתי שיש לו בן בגילי. אמו של בעלי נפטרה בשנת 1946 כשהוא היה בן שמונה. אביו התחתן שנית עם אישה בשם תמר. לאחר החתונה עברו לעיר באקו שבאזרבייג'ן. בסוף שנות לימודיו, לפני האוניברסיטה, קיבל מדלית זהב על הצטיינות בלימודים. הוא הצטיין במיוחד בשיעור חשבון. לאחר שהלימודים נגמרו נסע לאוניברסיטה במוסקבה.

הפעם הראשונה בה נפגשנו פנים מול פנים, הייתה בחתונה של קרובים שנעשתה בביתם. באותם ימים היה מסוכן לערוך חתונות כדת וכדין. מי שהיה נתפס, היה נשלח לסיביר לשנים ארוכות וקשות, עם האבקות על שמירת שבת, על אכילת אוכל כשר ועוד. אמי ביררה קצת על הבחור וכך הקמנו בית נאמן בישראל. ברוסיה קראו לו אנטולי אך אני בשם חיבה קראתי לו טולי. בזמן שהייתו באוניברסיטה הוא לא היה אוכל כלל. בזמנים אלו היה אסור לשים כיסוי ראש – כיפה, אבל הוא מצא חוק שאומר שמותר לקיים מנהגים על פי מסורת. מכיון שמצא חוק זה הוא בא לדקנט (מנהל) ואמר לו שאבותיו נהגו ללכת עם כיפה בוכרית גדולה על הראש. אותו מנהל האמין לסיפור וכך אישר לבעלי ללבוש כיפה זו (כיפה זו נמצאת אצלי בבית עד עצם היום הזה). בזמן שהגויים היו הולכים להפסקה הגדולה, הוא היה אומר שיישאר לסדר לכולם את החדר. ובאמת, את הזמן ששהה לבדו ניצל לתפילת שחרית עם תפילין. פעם גוי אחד ניסה לבדוק מה בעלי עושה בחדר, הוא לחץ בכח על הידית אך לא הצליח לפתוח, זאת משום שבעלי נעל את הדלת מבפנים. כשהוא סיים להתפלל אמר שהוא לא יפתח לו עד שיסתיים הזמן של האכילה. אותו גוי לא הרפה ופרץ את הדלת בחוזקה, והחל להכות את בעלי. בעלי לא טמן ידו בצלחת והחל אף הוא להכותו. הסטודנטים שעמדו וצפו בכל אמרו לאותו גוי שיפסיק ואם לא ילכו לספר למנהל מה שעשה. הוא לא שעה לאזהרותיהם והמשיך לריב. הם הלכו למנהל וספרו לו כל מה שארע, אך אותו גוי לא קיבל עונש משום שהיה גוי. סיפור זה נודע לי כמה שנים לאחר החתונה, מפי חבר של בעלי.

תמונה 2

כעבור זמן מה, אחרי החתונה, ילדתי שני ילדים, שמוליק הבכור ושרה הקטנה. בתקופתי כשרצו לקבל חלב היו צריכים לחכות בתור שיכל לקחת הרבה שעות. פעם, כשחזרתי הביתה מהתור לקניית חלב, ראיתי את בני בוכה כי חזרתי מאוחר. מאותו יום הוא החל ללמוד שעון לבד כדי לדעת כמה זמן אימא לא הייתה בבית.

במקום שבו גרנו הייתה לנו שכנה טובה, ופעם כשלא הרגשתי טוב ביום שישי היא באה ושאלה אותי לשלומי, ובלחש אמרה לי, זה לא טוב שאת לא מרגישה טוב הרי מחר יש לך חג. לא הבנתי ושאלתי אותה לפשר הדבר והיא ענתה לי, מחר שבת חג שלך והלכה לשחק עם הילדים.

בכל שבת ושבת היה מניין בבית אחר ולשם הייתי הולכת עם ילדיי. פעם אחת החליטו הגויים שמי שלא עובד חייב לעבוד בבית בשבת, והם כל שבת יעברו ויבדקו מי מקיים זאת ומי לא. מיד פניתי לשכנתי וביקשתי את עזרתה, להיות בשבת אצלי בבית בזמן שהחיילים עולים לבדוק מי עובד. שכנתי הטובה הסכימה בחפץ לב. שבת אחת כשחזרנו הביתה גילינו שהוא ריק. בליבנו כעסנו על השכנה שוודאי ניצלה את העניין לטובתה ורוקנה את הבית בזמן שלא היינו. כשכעס בליבנו פתחנו את דלת חדר השינה, ושם למרבה הפלא גילנו את כל האבדות. דפקתי על דלת בית שכנתי ותמהתי על פשר הדבר. היא סיפרה לי שבזמן שהחיילים באים לבדוק הם עלולים לקחת מביתנו ככל העולה על רוחם ולכן החביאה את הדברים בחדר השינה. הודנו לה על התחשבותה בנו וחזרנו לביתנו.

כשהיה בני שמוליק בן חמש וחצי, למד במחתרת אצל ר' דוב בער ריקמן מקצועות קודש. במשך שלוש שנים שרה'לה ביתי הקטנה הייתה יושבת על יד הדלת ומאזינה ללימודי הקריאה והכתיבה של אחיה. היה לה פנקס קטן שבו רשמה את האותיות שלמדה, וכל זאת בלי שידענו. כשעברנו בדיקות בשדה תעופה של רוסיה ב"ה לא גילו אצלה את הפנקס. ורק במטוס כשפתחנו את המזוודה שלה ראינו אותו. אינני רוצה לחשוב מה היה קורה אם היו תופסים אותנו עם הפנקס הקטן ובו האותיות העבריות.

עלינו לארץ עשר שנים לאחר החתונה, בשנת 1971. כשהגענו לטרמינל שבארץ ישראל נשאלנו לאן אנו רוצים ללכת. אנחנו רצינו לגור בכפר חב"ד ואז בא חסיד ואמר לנו שהרבי מליובאוויטש אמר לבוא לגור בנחלת הר חב"ד. מיד כששמענו על הוראת הרבי שיננו את היעד לנחלת הר חב"ד בקרית מלאכי. הפקיד הרושם ניסה לשכנע אותנו לבוא לערים מפותחות כמו ירושלים, שם נקבל דירה ובעלי יקבל משרה באוניברסיטה. אך לבעלי לא היה אכפת מכלום חוץ מהוראת הרבי. לבסוף הם השתכנעו וכתבו שאנו נגור בנחלת הר חב"ד. ביציאה מהטרמינל חיכתה לנו קבלת פנים מלבבת, עשרות חסידים שבאו לקבל את פנינו וזה היה מאד מרגש. רגע לפני שנכנסנו למונית לנסיעה לבית, ניגש אלינו החסיד ר' משה קצנלבויגן ע"ה וביקש מאתנו לקחת בחור חוזר בתשובה בשם צבי אפשטיין ע"ה, בכדי שלא ישימו אותו בקיבוץ.

בישראל נולדו לנו עוד שני ילדים, אברמי ושפרה. נכנסנו לבית עם שני חדרי שינה, סלון ומטבח. כאן כבר בישלנו בתנור, היה לנו מקרר וכיבסנו במכונת כביסה. בתחילה לא היה לנו טלפון, מצרך זה היה יקר והיה אותו רק לשני אנשים. אך בעבודה של בעלי חייבו שיהיה לנו טלפון בבית על מנת שנוכל לתקשר ביננו. אבל אני לא רציתי ולכן דרך השכנים מסרנו הודעות זה לזה.  את בני הבכור רשמנו לתלמוד תורה, ואת ביתי לבית הספר. כשהגיעו ילדיי הנותרים לגיל ההרשמה רשמנו גם אותם. בשנים הראשונות עבדתי בתור מבשלת בבית אבות.

בשנת 1973 בעלי התגייס לצבא להילחם במלחמת יום הכיפורים, יחד עם ראובן גלפרין ועוד כמה בחורים. המלחמה החלה בבוקר, ובערב הגיעה משאית גדולה לקחת את בעלי וחבריו למלחמה. בתקופה זו לא ידענו את מקום המצאו. כעבור זמן פניתי לרב והוא התקשר למישהו לברר ואמר שהכל בסדר ואין מה לדאוג, אך לא אמר לנו היכן הוא נמצא. זה היה זמן קשה מאד. מספר ימים מאוחר יותר הגיע אדם מאשדוד, שהתברר כי היה רב החיילים והוא סיפר לנו שקבוצה זו נמצאת על יד סיני והם בחיים. העברנו אתו מסרים לבעלים. לאחר המלחמה היה לבעלי תקופה של מילואים במשך חמשה חודשים. שבהם היה נעדר למשך זמן רב מהבית.

תמונה 3

היום ברוך ה' אני רווה נחת מכל ילדי נכדי וניני. ומבקשת מה' שימשיך את השרשרת הנפלאה הזאת!

הזוית האישית

סבתא רבקה: נהניתי בתכנית "הקשר הרב דורי" מהמפגשים השבועיים ומהזמן הזה שאני ונכדתי יחד.

נכדה ברכי: נהניתי מאוד בתכנית "הקשר הרב דורי". בזכות תכנית זו הכרתי יותר לעומק את שורשיי וזכיתי לזמן איכות עם סבתי.

מילון

מסך הברזל
הכוונה היא לקו הגבול האידאולוגי אשר חילק את אירופה לשני גושים: הגוש המזרחי שנשלט על ידי ברית המועצות, והגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית. המושג נוצר כתוצאה מהשתלטות ברית המועצות על מדינות מזרח אירופה שהתבטאה בהקמת משטרים קומוניסטיים שכונו "דמוקרטיות עממיות", והוא ביטא את הקרע בין שני הגושים ואת תחילתה של המלחמה הקרה.

איסטניסטית
נקיה ביותר. איסטניסט זהו אדם עדין ואנין טעם, הנרתע מכל דבר שיש בו גסות או כיעור.

אנ"ש
אנשי שלומנו. כינוי לחברים באותה חסידות או תנועה.

ציטוטים

”היום ברוך השם זכינו לקיים תורה ומצוות בגלוי. לראות ולרוות נחת יהודי חסידי מילדיי ונכדיי.“

הקשר הרב דורי