מאגר סיפורי מורשת

אנו, אליה בן-חמו ואילן אוסטרובסקי, מתעדים את סיפורה של לבנה צדוק (סבתא של אליה).

כך מספרת לבנה: "שמי לבנה, הוריי קראו לי כך מפני שעור גופי היה בהיר. הוריי עלו לארץ בשנת 1950 מבולגריה כאשר הייתי בת עשר. כשעלינו לארץ התגוררנו בצריף קטן ברחובות שבו היה חדר שינה אחד, חדר אוכל ומטבח, המקלחת והשירותים היו מחוץ לבית.

בילדותי לא למדתי בבית הספר בארץ, השפה שדיברנו בבית הייתה ספרדית, ואת השפה העברית נאלצתי ללמוד לבד. הייתי ילדה מאוד שמחה, אהבתי לשמוע מוסיקה ולרקוד והחג האהוב עליי היה פורים כי בחג הזה הייתי מתחפשת וזה היה גורם לי שמחה גדולה. בנוסף אהבתי כל כך את יום הולדתי, אותו הייתי חוגגת בשמחה!

לבנה בילדותה

לצערי איבדתי את סבי וסבתי בשואה ודבר זה גרם לי לרצות לעזור לאנשים. כל הזמן חשבתי בצער על ההתעללות בילדים בגטו ולכן התחלתי לעבוד במעון נעמ"ת כל חיי (בזמנו המעון היה פנימייה לילדים שההורים שלהם היו מתעללים בהם פיזית) שם הייתי מגדלת את הילדים בתחושה שהם ילדיי, הייתי דואגת להם, מעניקה להם חום ואהבה ולוקחת אותם אלי הביתה בשבתות ובחגים כדי שלא ירגישו מחסור. היה לי מאוד קשה לראות את הילדים בפנימייה ולחשוב שהם עברו התעללות בבתיהם.

בגיל 19 זכיתי להתחתן עם אהוב לבי חיים צדוק שאותו הכרתי בשכונה בה גדלתי, הוא היה ממוצא תימני ואני ממוצא בולגרי, שידוך שהיה מאוד חריג ולא מקובל בתקופה הזו. כיום אני בת 82, אימא לארבעה ילדים: אלון, רויטל, תמיר ופזית וסבתא ל-11 ילדים, שיהיו בריאים!

הזוית האישית

תיעוד הסיפור נעשה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר בן צבי רחובות בשנת תשפ"א.