מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הנצחת אימי – סבתא רבתא מקובה

יהלי וסבתא
סבתא בצעירותה
בקובה סבתי מצאה בן-זוג גם הוא עלה מפולין והם התחתנו בבירת קובה בעיר בשם הוואנה

הנצחת אימי 
את סיפורה של אמי נתחיל בהוריה, שנולדו בפולין. בעקבות הפוגרומים שפקדו את מזרח אירופה ואשר כללו את פולין, יהודי פולין הרגישו שחייהם בסכנה. הם החליטו לנסות להגיע "לגולדנע מדינע"(ארצות הברית) בחיפוש אחר חיים טובים יותר. הם עלו על אוניה שהשיט בה עלה ביוקר והפליגו לארצות הברית. ממשלת ארצות הברית סגרה את דלתותיה בפני מהגרים יהודים והאוניה הייתה צריכה למצוא מקום אחר לעגון בו. להפתעתם קובה הושיטה את ידיה לעזרה והסכימה לקבל לפיתחה יהודים מהגרים. בקובה סבתי מצאה בן-זוג שגם הוא עלה מפולין והם התחתנו וגרו בבירת קובה בעיר בשם הוואנה. הזוג הקים בית ונולדו להם שתי בנות, אמי, סוניה, שהייתה הבכורה, ואחותה הצעירה מרשה. בקובה לא קראו לאמא שלי "סוניה" קראו לה "בלנקה רוסה" שם שמשמעותו: ורד לבן, בגלל ששיערה היה בלונדיני לבנבן וצחור כמו שלג. 
השמחה לא המשיכה זמן רב והסבים התגרשו לאחר שלוש שנים. הסתבר שסבא שלי מאוד התלהב מהנערות הקובניות היפייפות, הססגוניות והפראיות והתחתן עם אחת. סבתי נשארה לבד עם שתי בנותיה. מכיוון שהייתה בת כפר פשוטה ללא חינוך פורמלי, היה לה קשה מאוד למצוא עבודה, במיוחד שהייתה אמא חד הורית. לבסוף מצאה עבודה בתור מטפלת/מנקה אצל משפחה שסיפקה להן גם מקום לינה. אך, המעסיקים אפשרו לה להכניס רק את אחת מבנותיה. בסופו של דבר החליטה סבתי לשלוח את אמי לגור עם אחותה שהצליחה להגיע לניו יורק. וכך בגיל ארבע שלחו את אמי לניו יורק באוניה. במהלך השיט, האחות של האוניה דאגה לאמי ושמרה עליה. היא נתנה לה בגדים וזוגות נוספים של תחתונים על מנת שאמי תוכל לשחות בבריכה שהיתה על האוניה. בסוף השיט כאשר אמי הגיעה לניו יורק היא פגשה בפעם הראשונה את דודתה. קראו לה "טנטע" שזה "דודה" ביידיש, ושמה האמיתי היה טילי (צביה בעברית).
דודתה ודודה היו זוג ללא ילדים, אז הם מאוד שמחו לקבל את אמי כבת משפחה. אמי רצתה לקרוא לדודתה "אמא", אך דודתה לא הסכימה ואמרה לה שאסור משום שיש לה "אמא אמיתית". שנה לאחר שהגיעה לניו יורק דודה חלה בשחפת ובעקבות כך שלחו את אמי חזרה לקובה. סבתי אשר לא יכלה לקחת את אמי בגלל מעסיקיה שלחה את אמי למנזר שטיפל בילדים יתומים וחסרי משפחה. לבסוף, לאחר פטירת הדוד, שלחו את אמי חזרה לניו יורק.
האזור שגרו בו נקרא ה-lower east side, אזור אליו נהרו הרבה מהגרים ובמיוחד יהודים שהיגרו בעקבות האנטישמיות באירופה. אמי סיפרה לי שבילדותה חשבה שיש יהודים רק בניו-יורק, כי החברה הייתה מורכבת רק משכנים יהודים וילדי בית הספר היו גם הם יהודים. מכיוון שגירושים לא היו נפוצים בזמנים ההם, אמי התביישה בכך שהוריה התגרשו, ולכן תמיד סיפרה שהוריה שלחו אותה לארצות הברית, כדי שתוכל לקבל חינוך טוב יותר והזדמנויות רבות מאשר בקובה. אמי למדה בבית הספר השכונתי, היא למדה לנגן על מנדולינה ומאוחר יותר גם על חליל צד. אחרי שעות בית הספר, אמי הלכה לתלמוד תורה, שם למדה יידיש ועברית.
 
בשכונתם היו מין מקררי קרח שאת הקרח היו מביאים לאנשים שזקוקים לו. אמי חיה בשכונת בניינים שהיו מעין שכונת עוני עם עכברים ועכברושים. הבניין של אמי היה בן 5 קומות. הם גרו בקומה השנייה ודירתם הייתה בת 3 חדרים. אמי ישנה עם דודתה בחדר אחד, ואת חדר השינה הנוסף הם השכירו לאישה נחמדה ושקטה. מאוחר יותר, אמי הבינה שאותה אישה הייתה קומוניסטית. בחג המולד האישה הקומוניסטית קנתה לאמי מתנה, מילון וובסטר שעד היום נמצא ברשותה. באמצע הבניין שלהם היה טלפון בפרוזדור (הול) וכשהטלפון צלצל העוברים והשבים ענו וקראו לאחד מדיירי הבניין לרדת ולענות. 
כשאמי היתה בת 15 דודתה התחתנה בשנית לאיש נחמד ודואג. לאחר מכן, הם עברו לגור בניו ג'רזי. בניו ג'רזי הייתה להם מכולת קטנה ,בעיר פטרסון שהתאפיינה בהרבה יהודים מהגרים. אחרי התיכון, אמי התחילה לעבוד כמזכירה משום שהייתה צריכה להרוויח כסף ולממן את לימודיה הבאים. כשאמי היתה בת 19 היא עברה עם אמה סבתה ודודתה לניו ג'רזי. אמי היתה שמחה מאוד, אך גם קצת חששה כי אחרי 15 שנה ללא משפחה גרעינית קרובה היה זה מוזר לראות אותם על בסיס קבוע.
 
בזמנים ההם לא היו את כל אמצעי התקשורת הטכנולוגיים שיש היום והם דיברו רק פעם בחודש דרך סוג של רדיו. אחותה של אמי מרשה לא דיברה אנגלית רק ספרדית. עד היום הזה הן מתווכחות למי היו חיים טובים יותר. אמי אומרת שלמרשה היו חיים טובים יותר כי היא גדלה עם אמא שלה ודודתי אמרה שלאמי היו חיים יותר טובים כי היא חיה "בגולדנע מדינע".
בזמנה של אמי היו להם חיי חברה עשירים מאוד מחוץ לבית.לילדי ניו ג'רזי לא חסר שום דבר. אמי מספרת שפעם בשבוע היו סוגרים כמה רחובות בשכונה והיו הופכים אותם למעין  מדרחוב מלאכותי. הילדים יכלו לשחק או לרכב על אופניים. בזמנו אופניים היו מצרך יקר ורק למעט ילדים היו אופניים משלהם. ניתן היה לשכור אופניים לזמן מוקצב. רולר-סקייטס היו סיפור אחר. אמי הייתה מקבלת כמעט בכל יום הולדת רולר-סקייטס חדשים. באותם רחובות שהיו משמשים כ-מדרחוב הם שיחקו גם הוקי, אך לא היו להם שערים. אמי אומרת שבתחילת או בקצה המדרחוב היו מכסי ביוב ומכסי הביוב האלה שימשו להם כשערים.
 
הם לא חשבו שחסר להם משהו כי בזמנם לכולם היו "כלום" והם מצאו פתרונות יצירתיים. אמי מספרת שפעם בעת משחק ההוקי היא נפלה והברך שלה נפתחה. בזמנים  ההם לא היתה קופת חולים, ולכן הם הזמינו משטרה. והשוטר הוא  שעשה לאמי תפרים. בזכות אותם התפרים אמי יכלה לשוב לביתה, ולכן הם חשבו שמשטרה היא נהדרת. אחרי מספר שעות התפרים נפתחו אבל העניין לא היה חשוב עדיין הם חשבו שהמשטרה היא נהדרת. 
 
אחרי שאמי סיימה תיכון, היא הצטרפה לתנועת הציונים הכלליים הדסה. אמי הייתה סגנית הנשיא של הדסה הצעירה. בהדסה הצעירה היו להם קבוצות שונות ואמי הצטרפה"לפלוגת עלייה" שרצו לעלות לארץ. כל שבוע- שבועיים הם היו נפגשים ואמי הייתה אחראית על כתיבת הפרוטוקול של כל פגישה. הם היו נפגשים בניו יורק. אמי סיפרה שהיו שם אנשים מאוד מאוד עשירים, אבל מה שקישר אותם היתה אהבתם לארץ וזה היה לפני קום המדינה!
מגיל צעיר אמי רצתה להיות אחות רפואית. בזמנו הרבה בנות רצו להיות אחיות או מורות כי אז זה היה "רומנטי". אמי למדה בבית הספר בארנט לאחיות בפטרסון ניו ג'רזי. היא מספרת שהיו שתי סיבות לכך שרצתה להיות אחות – הסיבה הראשונה: היה זה מקצוע מאוד מבוקש. והשנייה: לארץ ישראל היו דרושות אחיות. אמי סיפרה שהיא מאוד אהבה את בית ספרה משום שהוא היה קטן וחמים.
 
הביקור הראשון של אמי בארץ היה בשנת 1949. כשאמי הייתה בת 19 אבא שלה הגיע מקובה. הוא רצה לראות את אחותה מרשה שהייתה כבר נשואה והייתה בהריון. בעצם אבא של אמי רצה שמרשה (אחותה של אמי) תבקר בפלסטינה, אבל בגלל שהיא הייתה בהריון מתקדם סבי לקח את אמי. לאמי היה ביקור מעניין מאוד בפלשתינה. אבא של אמי הגיע עם מכתב מהממשלה הקובנית ואמי ומשפחתה נפגשו עם חיים ויצמן ברחובות. סבי ביקר את ראש העיר של הרצליה כאשר עוד לא היה שם דבר אחד רק בניין ומסביב שממה. אמי מספרת כשהיא הלכה לים הייתה רמפה להגיע לשם. היא הלכה לבקר את חבריה מתנועת הנוער וסיפרה שהייתה להם הכשרה לקיבוץ רעננה. שנתיים לאחר הביקור בארץ ישראל אמי הכירה את שמואל. לאמי הייתה חברה בבית החולים שבו היא עבדה כאחות והיא זאת שהכירה ביניהם. החתונה הייתה קטנה מאוד. לא היתה להם משפחה גדולה והנכדה של מרשה הייתה השושבינה.
אני נולדתי בבית חולים פטרסון ניו ג'רזי 1953 ואחי יונתן נולד בשנת 1954. היו לנו  חיים נורמטיבים כמשפחה בארצות הברית עד שב-1970הורי התגרשו ואמי ראתה בכך הזדמנות להגשים את חלומה ולעלות לארץ. היא אומרת שתמיד הייתה ציונית ותמיד רצתה לגור בארץ. בהתחלה, אמי רצתה ללמוד בהדסה ירושלים בבית הספר לאחיות רפואיות, אך לא התקבלה משום  שלא דיברה עברית. ב-1971שנה לאחר הגירושים אמי יצרה קשר עם הסוכנות היהודית ועלתה איתי ועם אחי. אמי הגיעה למרכז הקליטה בחיפה שם למדה עברית וצברה חברים נאמנים עד היום. אחרי שסיימה את מרכז הקליטה, חיפשה אמי עבודה ועבדה זמן מה כאחות "טיפת חלב". לאחר מכן, קיבלה הצעה להיות אחות בקיבוץ "בית העמק" שבגליל המערבי. התפתחות זאת היתה למעשה התגשמות של כל התקוות והשאיפות של אמי.
עברנו לגור בקיבוץ ואמי הצטרפה לעוד שתי אחיות ועבדה במרפאת הקיבוץ. אמי חוותה תקופה קשה באותה עת שכן לא הייתה רגילה לעבוד על תקן רופאה ולבסוף החליטה לעבוד בבית התינוקות. בין השנים -1973 עד-1988 אמי עבדה בבתי התינוקות. בשנת 1988 עברה אמי לגור ברעננה על מנת להתגורר קרוב לילדיה וקרוב לנכדיה. הסיבה שאמי עזבה את הקיבוץ היא כי רצתה להיות קרובה למשפחתה המתרחבת. הדרך מהקיבוץ היתה נמשכת 3 שעות. שאלנו את אמי אם היה לה קשה לעזוב את הקיבוץ. אמי ענתה: "אני אוהבת לעבור ממקום למקום, להתחיל דברים חדשים ולהכיר אנשים חדשים. אהבתי את הקיבוץ, היו שם אנשים טובים, אבל לגור שם בלי בעל וילדים אפילו אחרי שמונה עשרה שנים זה לא אותו דבר כמו לחיות עם משפחה."
 
תשע"ו

מילון

"לגולדנע מדינע"
כינוי ל"ארצות הברית"

ציטוטים

”הם החליטו לנסות להגיע "לגולדנע מדינע" (ארצות הברית) בחיפוש אחר חיים טובים יותר.“

”להפתעתם קובה הושיטה את ידיה לעזרה והסכימה לקבל לפיתחה יהודים מהגרים.“

הקשר הרב דורי