מאגר סיפורי מורשת

הסיפור הוא סיפורה של סבתא רבתא אסתי,  אמא של סבתי חנה.

השנה היא שנת 1944, הגרמנים פלשו לרומניה והתחילו לאסוף את היהודים לגטאות, ומשם למחנות עבודה או למחנות השמדה. סבתא אסתי הייתה נשואה לאליעזר קאהן, ולהם שתי בנות, חיה שרה בת 13  ומלכה בת 9. באישון לילה דפקו חיילים הונגרים, משתפי פעולה של הנאצים ולקחו את סבתא אסתי ובעלה לתחנת המשטרה בטענה שהם קומוניסטים. שתי הילדות הגיעו במהלך הלילה למקום המעצר, בכו והתחננו שישחררו לפחות את אמא שלהם אולם נענו רק בצעקות ונזרקו החוצה. הילדות נשארו בוכות וצורחות לבד בביתם. הם עברו שם חקירה קשה. את סבתא אסתי ובעלה העבירו ברכבת לאושוויץ. בדרך הם עברו בקלוז' ושם סבתא ניסתה לקפוץ מהרכבת בכדי להציל את בנותיה ולהיות איתן, אך אנשים ברכבת עצרו אותה. הרכבת המשיכה  לאושוויץ. שם הפרידו בין גברים ונשים. אוטובוסים חיכו לאנשים וחיילי SS גרמנים שדלו את האנשים לעלות לאוטובוס כדי לעבור למחנה עבודה. מי שלא עלה לאוטובוס היה צריך ללכת ברגל כמה קילומטרים. סבתא אסתי הייתה מאד עייפה מהדרך אך בכל זאת לא עלתה לאוטובוס. איזה שהוא חשד עלה בלבה ובחרה ללכת ברגל. אחר כך נודע לה שכל מי שהיה באוטובוס נספה כתוצאה מגז רעיל שהגרמנים הזרימו לאוטובוסים.

המשלוחים הגיעו כל יום מכל רחבי הונגריה וטרנסילבניה. הרבה מכות וסטירות לחי קיבלה סבתא כי כשהגיעו המשלחות מאזור מגוריה קוותה לקבל מידע על הילדות ושאר המשפחה שהשאירה מאחוריה.

למרות הסכנה הגדולה יצאה בזמן העוצר לראות אולי הילדות הגיעו גם לאושוויץ.

למרות שסבתא הייתה חלשה מאד וחולה העמידה פנים שהיא מסוגלת לעבוד ובזכות זה לא לקחו אותה לתאי הגזים אלא שלחו אותה לעבודות פרך שונות כמו סקול אבנים בשדה ועבודה בבית חרושת לנשק.

באחד הימים כששהתה בצריף המגורים נודע לה שרופא המחנה מנגלה האיום יכנס עוד כמה דקות כדי לבחור בנות לניסויים הקליניים שלו. סבתא לא הססה לרגע וברב תושייה קפצה החוצה מהחלון והתחבאה בקור ובשלג וכך ניצלו חייה.

לקראת סוף המלחמה כשהגרמנים ראו שהם הולכים להפסיד במלחמה הוציאו את כל מי שנשאר חי במחנות והצעידו אותם למחנות אחרים למרות שהאנשים היו רזים חלשים וחולים. גם סבתא אסתי צעדה בצעדת מוות כזאת.

בכוח רצונה הצליחה לשרוד את הצעדה למרות שהרבה פעמים לא עמדו לה כוחותיה וכמעט נכנעה. כשהגיעו לאחר ימים למחנה הפקירו אותם הגרמנים וברחו. גם אחרי שהשתחררו מהגרמנים לא השתפר מצבם. הם התחבאו באחד הבניינים הנטושים. בשעת לילה מאוחרת שמעה סבתא קולות גברים בקומה התחתונה מתעללים באנשים ושוב ברוב תושייה קפצה מהחלון החוצה.

סבתא שרדה את אושוויץ ושבה לרומניה ושם שמעה שבנותיה, בעלה ואחת מאחיותיה עם כל משפחתה נספו באושוויץ. הוריה ואחות נוספת עם משפחתה נרצחו על ידי ההונגרים, משתפי פעולה של הגרמנים, בעירת הולדתה. כל חייה הקודמים אבדו. כל משפחתה נספתה. ביתה נשדד על ידי השכנים הגויים. לא נשאר לה כלום. סבתא לא נשברה ולא אבדה אמונה. היא הקימה משפחה חדשה. נולדו לה שתי בנות: חנה שהיא סבתי, וזהבה. הם המשיכו לחיות ברומניה עד 1959 במשטר קומוניסטי קשוח. למרות שבקשו אשרת יציאה לישראל לא אשרו להם במשך כמה שנים לצאת מהמדינה. סבתא וסבא ניהלו בית דתי למרות הקשיים שהערימו הקומוניסטים על היהודים.

כשהגיעו לארץ ישראל שוב התחילו הכל מחדש. הימים היו קשים בארץ. היה צריך ללמוד שפה חדשה, למצוא עבודה ודירה. בית ספר חדש לילדות אך למרות הקשיים סבתא אסתי דאגה שלבנות יהיה בית נעים וחמים ובתי ספר וחינוך הטובים ביותר.

סבתא אסתי בנתה משפחה לתפארת. נולדו לה שבעה נכדים היא הייתה מעורבת מאד בחיים של נכדיה, בלימודים שלהם בפעילויות שלהם. היא זכתה להשתתף בחתונתם של כל נכדיה ולראות בהולדת רוב ניניה.

בגיל 88 עברה סבתא אסתי תאונת דרכים שבה נפצעה קשה מאד. במשך שנה הייתה מרותקת לכיסא גלגלים לאחר שהות ארוכה בבית חולים אך גם הפעם לא נפלה ליאוש. השתקמה בצורה מופלאה וחזרה לחיי שגרה.

כך נצחה סבתא אסתי בכוח רצונה, באמונתה ובתושייתה את הגרמנים ואת כל הקשיים שעברו עליה בחייה.

סבתא אסתי נפטרה לפני 5  שנים, בגיל 100 בביתה עטופה באהבה של ילדיה וניניה.

במסגרת תכנית הקשר הרב דורי עשינו עוד כמה דברים חוץ מכתיבת הסיפורים:

• כל סבתא / סבא ונכדה בחרו מאכל שמסמל להם משהו וכתבו את המתכון שלו: "מורשת קולינרית"
• לפני פורים כל סבתא/ סבא ונכדה כתבו מה מסמל להם פורים, תחפושת שזכורה להם… "פורים אז והיום"
• כל סבתא/סבא ונכדה כתבו ביחד אילן יוחסין: לאילן של משפחת גולדשטיין
• במסגרת התכנית של הקשר הרב דורי יצאנו גם לבית התפוצות.

הזוית האישית

מאוד נהניתי בתכנית הזו לשמוע סיפורים על העבר המשפחתי ולהחכים. אני ממליצה לכל מי שרק יכול לא להסס וישר להצטרף לתכנית הזו.