מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הנס של סבא בנצי

טקס קבלת דרגות קצונה- חיל האוויר
בן ציון חדד ונכדו ליאור לוי, סיום גן
סיפור חיו המרתק של סבא שלנו- בן ציון חדד

בית ההורים

ראשית, כמה מילות פתיחה על עצמי, בקליפת אגוז: שמי בן ציון חדד, ידוע בשם בנצי, נולדתי ביום 4.3.1937 בתוניסיה. בשנת 1949 עליתי מתוניסיה לישראל. התחתנתי בשנת 1964 לאשתי יעל (ניקול) סיטבון ז"ל הקרויה לאחר נישואינו יעל חדד ז"ל. לפני נישואיי התגוררתי בחיפה. לאחר שנישאתי, התגוררנו מספר שנים ברחוב ברזוויל ברמת גן, לאחר מכן רכשנו דירה בחולון ברחוב משה שרת, ושם גידלנו את שלושת ילדינו באושר רב, כשקצת גדלו עברנו להתגורר בנתניה ובה אנו נמצאים עד היום.

נולדה לנו בת בכורה בשם מיכל, ושלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1971, נולדו לנו שני בנים תאומים, ערן ודני חדד ז"ל. ערן ז"ל נפטר בגיל 21 מתאונה ואחיו התאום דני ז"ל נפטר בשנת 2011 מדום לב. נאלצתי להיפרד מאשתי יעל, שנפטרה בשנת 2016 ממחלה קשה.

בתנו מיכל נישאה בשנת 2003 למוריס לוי ונולדו לנו באושר שני נכדים שייבדלו לחיים ארוכים: ליאור לוי, בין 16 (י'-1) ומעיין לוי, בת 17 (י"ב-3).

ועכשיו נתחיל מן ההתחלה…

הוריי היו ציונים וחלמו על עלייה לארץ-ישראל, ולכן השם שהעניקו לי, בן-ציון, היה שם הולם לכיסופים הללו. שם המשפחה במקור היה חדאד, אך כאשר עליתי לישראל עם קום המדינה, חלה טעות בטפסי הרישום שלי, והשמיטו בטעות את האות א' מהשם חדאד, כך שנותר חדד. הוריי גם נתנו לי שם חיבה שנותר עד היום "וונוון" (Vanvan), כי שמי השני היה איוון. כינוי נוסף שנתנו לי הוריי היה "ראש כבש", כי כשהייתי צעיר היה לי שיער שופע ומלא תלתלים שחרחרים, בדומה לכבש.

נולדתי בתוניסיה בעיר תוניס ביום 4.3.1937. אני זוכר היטב, כמה התרגשתי כאשר הוריי רכשו דירה חדשה בעיר סוס שבתוניסיה. בדירה התגוררתי עם הוריי ואחותי הקטנה דינה, הייתה בה מרפסת שבה הייתה אמי זצ"ל תולה כביסה, וכל הבית הריח ריח מתוק של בית חדש. מאחר שגרנו בעיר חוף, הים היה קרוב מאוד, בדיוק כמו בנתניה. העיר סוס הייתה עיר נמל. אבי, הרב ישראל חדאד זצ"ל, קיבל תואר רבנות בגיל 30 שנים, ועם תעודה זו קטנת הכמות ורבת האיכות, פנה לכהן כרב רוחני, דרשן וחזן בעיר הגדולה סוס – שהיא עיר הבירה של תוניסיה. מאוחר יותר כיהן אבי זצ"ל מספר שני כרב הראשי של העיר סוס.

אמי, רינה חדאד זצ"ל, הייתה עקרת בית, רבנית ותופרת. היא הייתה אישה צדיקה וטובת לב עד מאוד – רוחב לבה היה התכונה המובהקת ביותר שלה, נדיבותה הייתה ידועה לכול. כשקיבלה אורחים בביתנו, הם התקבלו כמו מלכים. מתקציב מזון מצומצם ידעה לפתוח שולחן לעשרים איש ויותר. במלחמת העולם השנייה אנשים היו רעבים, לא היה מה לאכול, וגם לאחר המלחמה אנשים חיו על קצבאות מזון קטנות מאוד. אמי זצ"ל ידעה להכין את כל המאכלים התוניסאיים המסורתיים, המורכבים להכנה ונהגה לפתוח שולחנות מפוארים למשפחה – מעין סוג של פלא בהתחשב במנות המזון המוגבלות. לדוגמה, הקציצות התוניסאיות הכילו כמות מוגבלת של בשר (הקצבת מזון), ולכן אמי זצ"ל ידעה להוסיף חלה שלמה, יבשה, שהורטבה במים ונסחטה, הוסיפה עשבים ירוקים קצוצים, וכך הכינה כמות רבה של קציצות, לעיתים אף מ-100 גרם בשר בלבד. למרות הקושי, טעמן של הקציצות היה טעם גן עדן.

אבי זצ"ל היה אדם צנוע הליכות, ולמרות שלא השתכר משכורת גבוהה, תמיד נהג לתת צדקה בסדר. אנשים מהקהילה היהודית היו כותבים לו בעת מצוקה, והוא השתדל תמיד לעזור ככל יכולתו מבחינה כלכלית, בצניעות ובצדיקות שהיו כה אופייניות לו.

אבי ואמי היו אנשים נאים ולבושים היטב. לשניהם היה שיער חום-שחור, לאבי היו עיניים חומות ולאמי עיניים ירוקות. אך מאחורי החזות המוקפדת הייתה טרגדיה גדולה. אמי זצ"ל הביא לעולם בן בכור, ששמו היה אשר ז"ל. אשר נפטר בגיל שנתיים ממחלה שאז נחשבה לקשה מאוד (דלקת ריאות), ואמי מעולם לא התאוששה מהאבדה הזו. כשאחי אשר נפטר אני עדיין לא נולדתי. הרפואה התקדמה מאוד בין המאה העשרים למאה העשרים ואחת, שיעור התמותה של התינוקות היה גבוה בהרבה מכפי שהוא היום, ותמותה של תינוקות לא הייתה כה נדירה כפי שהיא היום בעולם המערבי.

המאכלים התוניסאיים המסורתיים רבים ושונים – יש ליום יום ויש לחגים.

פקייעלה – מאכל מסורתי לשבתות וחגים. מורכב מתרד שנצרב בשמן, לאחר מכן מוסיפים לו חתיכות בשר ושעועית לבנה. צבעו שחור בגלל צבע התרד, טעמו – טעם גן עדן. מסוקי – מאכל שמיועד לחג הפסח – כ-17 סוגי ירקות חתוכים לקוביות קטנות, יחד עם בשר כבש, פול ירוק, לבבות ארטישוק, הכול מונח בסיר גדול על אש קטנה במשך מספר שעות. דבלה – בצק מטוגן וטבול בסירופ סוכר. זהו רק קצה קצהו של מבחר המאכלים התוניסאיים המפוארים. אף שולחן תוניסאי לא יהיה ראוי ללא מנות הפתיחה הראשונות המפוארות – סוגים רבים של סלטי ירקות, מסלט גזר עם סחוג אדום חריף ועד לבבות ארטישוק חתוכים ומתובלים במלח ובלימון.

זיכרונות ילדות  

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, הייתי בן שנתיים. בתשעה בנובמבר 1942 פלשו הכוחות הגרמניים והאיטלקיים לתוניסיה בתגובה לפלישת בעלות הברית לאלג'יריה ולמרוקו. בעת הפלישה, הגרמנים הותקפו ללא הפסקה על ידי בעלות הברית, אשר כמעט הצליחו במשימתן לגרש את הגרמנים מתוניסיה. הגרמנים רצו לפעול מיד נגד היהודים, אך הפעולות וההפצצות של בעלות הברית עיכבו אותם. בסוף חודש נובמבר החלו הגרמנים לנקוט צעדים נגד היהודים. כילד בן חמש או שש, אני זוכר היטב את ההפצצות של בעלות הברית ואירוע נסי שבו, כאמור, ניצלו חיי וחיי בני משפחתי בנס:

בוקר אחד, לאחר שהגרמנים-איטלקים פלשו לתוניסיה (התגוררנו בעיר נמל חשובה, עיר הבירה תוניס), אמי זצ"ל יצאה למרפסת הבית כדי לתלות כביסה, כמנהגה. אז ראתה מטוסים (של בעלות הברית) ושמעה את רעם מנועיהם. הפחד אחז בה, היא הבינה שיש רק שניות מועטות לפני שהמטוסים יפציצו את כל שכונת מגורינו. בתושייה ובמהירות תגובה, אמי זצ"ל רצה אחוזת אמוק חזרה הביתה, חטפה את אחותי התינוקת דינה בידיה ותפסה אותי והחלנו במרוצת תבהלה אל מחוץ לבית. הספקנו להגיע לגרם המדרגות ולהסתתר שם. זהו המקום הבטוח ביותר שיכולנו למצוא במספר שניות מועט. שמענו הפצצות, כשיצאנו מהמחבוא, התגלה גודל הזוועה. הבניין הפך לאיי חורבות, רק גרם המדרגות שתחתיו הסתתרנו נותר שלם. מה שנגלה לעיניי היה שכונה שלמה שהפכה באחת למוקד הרס וחורבן. המטוסים של בעלות הברית חזרו לסיבוב נוסף. התחלנו לרוץ לכיוון שטח פתוח ואז אמי זצ"ל השטיחה אותי ואת אחותי דינה במעין גומחה שהייתה באותו שטח ונשכבה מעלינו. המטוסים המשיכו להפציץ. אבל אנחנו ניצלנו בנס. אבי זצ"ל היה באותה עת בבית הכנסת, כהרגלו מדי יום ביומו, שהרי היה רב חזן ודרשן בעיר סוסה ומאוחר יותר גם רבה הראשי. מאוחר יותר סיפר לנו שהיה בטוח שאיבד אותנו, את משפחתו, הוא קיבל בשורות קשות שכל הרחוב שלנו הושמד, והיה בטוח שלא שרדנו. היה זה נס ממש שיצאנו בחיים מהמתקפה הנוראה ההיא.

אולם בעקבות ההפצצות נחשפתי לאהבתי הגדולה ולתחום שירתק אותי כל חיי. כשמטוסי בעלות הברית טסו מעלינו, הם טסו כל כך נמוך, שיכולתי לראות את הטייסים עצמם. המטוסים ריתקו אותי, העוצמה שלהם, המהירות, התמרונים, ואכן, אבי זצ"ל חלם שאהפוך לרב, כמוהו, אך אני כבר ידעתי שארצה לעסוק בתחום התעופה. אהבתי מאוד את המקצועות הריאליים, והייתי תלמיד מצטיין והנטייה הריאלית כמובן אפשרה לי להגשים את חלומי עם התבגרותי ועם עלייתי למדינת ישראל.

בשלב מאוחר יותר, כחודש לאחר פלישת הגרמנים לתוניסיה בשנת 1942, החלו הגרמנים לשלוח יהודים לעבודות כפייה. גם אבי לצערי היה ביניהם. אינני יודע רבות על כך, אך אני כן יודע שחייו ניצלו לאחר שהצליח להימלט מעבודות הכפייה. למיטב זכרוני, אבי נשלח לעבודה על מסילות רכבת וייתכן שלא היה שורד לולא נמלט משם.

בגיל 12 (1949-1950) לערך עליתי לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער – תנועת הנוער הדתי בני עקיבא. אבי, כרב הקהילה בעיר סוס, היה מעורב אישית בפעילות ובעידוד העלייה ארצה עם הסוכנות היהודית. כעולה חדש, שעלה בודד ללא משפחה כלל, שהיתי בפנימייה חקלאית של כפר הנוער הדתי (בית ספר חקלאי). עד שהגעתי לגיל גיוס, סיימתי את לימודי בבית ספר אליאנס וחייתי אורח חיים דתי. הייתי תלמיד מצטיין בתחום הריאלי.

כשהוריי שלחו אותי לארץ ישראל, אמי זצ"ל הכינה לי מזוודה קטנה מלאה מעדנים וכל טוב מעשה ידיה. שמרתי עליה מכל משמר, מאחר שהיא הייתה החיבור היחידי שלי לבית ההורים. התגעגעתי מאוד ובכל פעם שטעמתי ממתק או מאכל מהמזוודה, חשתי את אימא ואבא שלי. בכל פעם הופתעתי מחדש כיצד, למרות ששמרתי על המזוודה מכל משמר, יד נעלמה מצאה את דרכה לשם ומהר מאוד לא נותר דבר מהמעדנים המופלאים שהונחו בה. אז כעסתי על הנערים הצעירים, ממש ילדים, אבל היום, במבט לאחור, כאדם מבוגר, אב לילדים, סב לנכדים – אני חש חמלה רבה עליהם: הם היו לבד במדינה זרה, בודדים ללא אב ואם, ללא איש שיפנק אותם, והמזוודה על תכולתה המסתורית הייתה אולי הקשר היחיד שלהם לערגה סמויה שהייתה להם, לאימא שתפנק אותם.

כנער, אהבתי מאוד את השהייה בפנימייה החקלאית, עד היום אני זוכר כיצד השכמנו קום, לפני השעה ארבע בבוקר, כדי לטפל בפרות, לחלוב אותן, ואני זוכר היטב את הריח הנפלא של גללי הפרות. בעיניי רבים זהו ריח בלתי נסבל, אך אני אהבתי זאת, את העבודה הפיזית, שגם הפכה אותי לנער חסון. עד שעה שבע בבוקר נהגנו לעבוד ברפת, הכול היה ידני, ללא מכשור כפי שיש היום. לאחר מכן התפנינו לארוחת בוקר. בשעה שמונה התחלנו ללמוד לימודים בבית הספר עד 12 בצהריים, בשעה 13:00 חזרנו ללמוד עד 15:00 ומיד לאחר מכן חזרנו לעבוד בחקלאות: טיפול בשתילים, במספוא, עבדנו עם קלשונים, כך עד שעות הערב, ואז אכלנו ארוחת ערב. בדיעבד, כאשר אני רואה את הדברים ברטרוספקטיבה, ממבט של אדם בוגר שהוא אב לילדים וסב לנכדים, יש לי גם מבט ביקורתי על ההתרחשויות: היינו בסך הכול ילדים קטנים שנשלחו למדינה זרה, בלי הורים, בלי משפחה, בודדים ומבודדים, ועבדנו קשה מאוד באופן שאינו תואם את גילנו הרך. אף הוריי לא ידעו ולא ניחשו שאצטרך לעבוד קשה כל כך. דמי כיס היו בגדר חלום ודמיון, למרות העבודה הקשה משעות הבוקר עד הערב. כאשר רציתי לצאת עם חבריי החדשים לסרט בחיפה – שזה היה ממש שיא המאוויים – יצאנו לכפרים סמוכים לעבוד בעבודות שדה כדי לאסוף את הסכום הנדרש לסרט.

לאחר העבודה והלימודים, היו לנו בערב אירועים חברתיים כמו ריקודי הורה, הרצאות – הרבה בנושא הציונות. לאחר שהתחלתי ללמוד, העבירו אותי במהרה ללימודים עם קבוצה של נערים צברים, שהיו בני המורים והמנהלים של המקום, מאחר שלמדתי את השפה העברית במהירות, כולל קריאה, בזכות לימודי התורה שהשתתפתי בהם בתוניסיה, בזכות העובדה שקראתי ספרים בעברית ללא הרף, ומשום שקיבלתי תעודות הצטיינות בכל התחומים.

אחד התחביבים הגדולים שלי, אהבתי הגדולה מגיל 6 שנים (מלבד אהבתי לתחום הטיס) היה ציור. תרמתי רבות בכפר הנוער הדתי בתחום זה, כולל ציור והכנת תפאורות לבמות ולהצגות, וסירבתי להצעה לקבל מימון או מלגה מלאה ללימודים בבצלאל בירושלים, כי ראיתי את עתידי בתחום האווירונאוטיקה.

זיכרונות משנות העשרים

את שנות ילדותי המאוחרות, החל מגיל 12 שנים, עברתי בפנימייה חקלאית של כפר הנוער הדתי. סיימתי את חוק לימודיי בבית הספר אליאנס כתלמיד מצטיין. אמנם הייתי ילד מבחינה כרונולוגית, אבל למעשה לא הייתה לי ילדות, ההתבגרות שלי הייתה מהירה מאוד לנוכח הנסיבות ההיסטוריות: לאחר מלחמת העולם השנייה, הוריי נותרו בתוניסיה, אבל אני כבר הייתי ציוני (כהוריי) והשתוקקתי לעלות למדינת ישראל. הייתי נער, לבד, במדינת ישראל, והתמודדתי עם הקשיים בכוחות עצמי. ההתאקלמות שלי במדינה הצעירה הייתה מוצלחת מאוד, הייתי מאושר לקום בכל בוקר לריח גללי הפרות, לעבודה הפיזית בתחום החקלאות, להוויי החברתי, ושמחתי מאוד כשסוף סוף הוריי יחד עם אחותי הקטנה, דינה, עלו בסוף שנות החמישים למדינת ישראל, אז כבר בגרתי והתגייסתי לצה"ל, לחיל האוויר.

במשך 28 שנות השירות שלי בצבא, שרבות מהן היו עד שנות העשרים המאוחרות לחיי, מוניתי לקצין ברוב בסיסי חיל האוויר בתפקידי פיקוד ומטה (פו"מ), אווירונאוטיקה ובטיחות טיסה. את קורס הקצינים סיימתי כחניך מצטיין וסיימתי בהצטיינות כבוגר המכללה לפיקוד המטה של צה"ל (כאמור, פו"מ). נלחמתי כקצין בכיר במלחמות ישראל: מלחמת קדש בשנת 1956, מלחמת ההתשה לאחר 1967, מלחמת יום כיפור בשנת 1973 ומלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982.

שנות הנעורים שלי ושנות העשרים לחיי עברו באתגרים רבים שהיו שזורים בקשר הדוק עם תולדותיה של מדינת ישראל. עם שחרורי מצה"ל בגיל 40, עברתי לעבוד בתעשייה האווירית בפרויקט 'הלביא' – מטוס הקרב הישראלי הראשון, בתחומים ההנדסיים של הפרויקט (ILS Engineering). עם ביטול פרויקט 'הלביא' בשנות השמונים, מוניתי לראש יחידת הנדסה בתעשייה האווירית (תע"א), ניהלתי פרויקטים ביטחוניים בשדה הקרב העתידי, וניהלתי בנוסף פרויקטים אזרחיים בתחומי ILS Engineering. עקב טרגדיה קשה שבה בננו, ערן חדד ז"ל נפטר בתאונה קשה כשהוא בן 21 שנים בלבד, פרשתי לפנסיה בגיל מוקדם והקדשתי מאז את חיי לשיקום המשפחה מהטרגדיה הקשה.

לצערי, אסון נוסף פקד אותנו כמשפחה בשנת 2011 כאשר בננו דני חדד ז"ל נפטר מדום לב, ונפרדתי מאשתי יעל ז"ל בשנת 2016 לאחר שנפטרה ממחלה קשה. האור והשמחה שבחיי הם בתי, מיכל חדד-לוי, ונכדיי היחידים והאהובים, ליאור לוי כיום בן 16, לומד בש"י עגנון בכיתה י'-1 ונכדתי מעיין לוי, לומדת בש"י עגנון אף היא בכיתה י"ב-3.

אהבה ומשפחה

אני סבור שקשרים בין גברים לנשים בתקופה שבה הייתי אני צעיר אינה שונה כל כך מהיום ברמה המהותית. אין ספק שהפלטפורמה הטכנולוגית השתנתה היום ללא הכר וצעירים יכולים להכיר דרך אפליקציות של היכרויות, לנהל שיחות טרנס אטלנטיות דרך הזום וכדומה, אך הקשר הרגשי בין גבר לאישה, בין נער לנערה, נותר כשהיה – על פי רוב דרך חוויות משותפות ומפגשים יומיומיים שמובילים להתאהבות. בעיקר נכון הדבר כשמדובר בגיל הנעורים ובשנות העשרים המוקדמות.

אני זוכר כיצד הכרתי את רעייתי, ניקול יעל חדד. זה היה בשנות השישים, נשלחתי על ידי חיל האוויר הישראלי ללימודים בבית ספר לטיסה של חיל האוויר הצרפתי Clement Ferrand (בסיס של חיל האוויר הצרפתי במרכז צרפת). בשבתות נהגתי לנסוע לחופשה בפריס, ובמסגרת השתלבות בהוויי הקהילה היהודית בפריס, של משפחות יהודיות שמארחות נציגים של צה"ל בחו"ל, הכרתי את אשתי לעתיד. התחלנו לצאת לבילויים בכל מיני מועדונים בפריס, כולל מועדון מפורסם מאוד שנקרא "לידו". אהבנו להאזין לשירים בצרפתית, לרוק-אנד-רוק וגם למוסיקה קלאסית. בסיום הלימודים חזרתי לישראל והמשכנו בהתכתבות במכתבים, וכעבור שנה אשתי לעתיד החליטה לעשות עלייה והתחתנו בישראל, בעיר חיפה.

גלגולו של חפץ הספר "כה לחי" (תמונות 1 ו-2)

הספר "כה לחי" אבי ישראל חדאד זצ"ל, אף הוא עובר במשפחה מדור לדור. במהלך עשרות שנים לאחר שאבי נפטר בשנת 1980, אני דואג להדפיס מדי פעם עותקים חדשים של הספר ותורם אותם לבתי כנסת בנתניה ומחוצה לה. הספר אף הגיע לבתי כנסת וישיבות בירושלים.

תמונה 1: הספר "כה לחי" בנושא שו"ת שכתב אבי ישראל חדאד זצ"ל

תמונה 1

 

תמונה 2: ההקדשה שכתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספר שו"ת "כה לחי" של אבי הרב ישראל חדאד זצ"ל.

תמונה 2

 

ספר כתובות משנת 1933 (תמונה 3)

אבי ישראל חדאד זצ"ל, החזיק ספר כתובות מתוניסיה שתאריכו הראשון הוא משנת 1933 ואילך. בספר הכתובות הזה, רשומים כל הזוגות (מאות רבות של זוגות רק בספר הזה) שאבי חיתן בתוניסיה כאשר מונה להיות רב. בספר מוטבעות חותמות של ממשלת תוניסיה ושל העיר סוס. הספר כתוב בארמית, עבר אליי לאחר פטירת הוריי, ואני שומר עליו מכל משמר, מאחר שהוא מהווה לדעתי פריט היסטורי בעל ערך רב.

תמונה 3: אחד מדפי ספר הכתובות של אבי הרב ישראל חדאד זצ"ל.

תמונה 3

הזוית האישית

סבא בן ציון: ביליתי זמן רב עם נכדיי וחברם. היה לנו זמן איכות ביחד שבו סיפרתי את סיפור חיי.

מעיין, ליאור ורועי: סבא בנצי הוא סבא מיוחד ואהוב, נהנינו מאוד מהזמן שבילינו איתו. סיפור חייו מרתק וסבא שלנו כאישיות מהווה מודל לחיקוי והערצה.

מילון

פקייעלה
מאכל תוניסאי מסורתי לשבתות וחגים

ציטוטים

”תרמתי רבות בכפר הנוער הדתי בתחום זה, כולל ציור והכנת תפאורות לבמות ולהצגות...ראיתי את עתידי בתחום האווירונאוטיקה.“

הקשר הרב דורי