מאגר סיפורי מורשת

סבא-רבא שלי נולד בהונגריה, בעיירה סארוואש ב 1925.

בעיירה חיו יהודים וגויים יחד, ולא היתה בה אנטישמיות רבה.

הוא היה בן יחיד לאביו אהרון ולאמו מרים. איתם בבית התגוררה גם סבתו, מירל, ודודו ודודתו אשר היו חשוכי ילדים. שמו ההונגרי היה לסלו.

הם חיו בבית שהיתה בו הרבה שמחה בחגים. מכיוון שזו היתה משפחה של לוויים, (הלויים בבית המקדש היו שומרים על שערי המקדש והר הבית ובנוסף היו שרים ומנגנים בעת הקרבת הקורבנות), היה להם מאוד חשוב שכל אדם במשפחה ידע לנגן. סבא למד לנגן בכינור, וסבתו, יחד עם אביו ואמו ניהלו מכולת ובית מרזח.

לאחר הלימודים בבית הספר, נדרש ממנו לבחור מקצוע, והוא בחר במקצוע ההוראה ונסע לבודפשט, לסמינר יהודי, כדי ללמוד הוראה. כשהיה בבודפשט הצטרף לתנועת בני- עקיבא, דבר שלא היה חוקי, באותה תקופה בהונגריה, והוא וחבריו נאלצו להיפגש בחשאי, באופן מחתרתי. באחד הימים בהם למד בסמינר, נכנס המרצה באיחור וסיפר להם על פלישת הנאצים להונגריה.

מיד לאחר סיפור הידיעה הבין סבא משה, שהוא אינו יכול להישאר בבודפשט, וניסה לתפוס את הרכבת הקרובה לסארוואש. בתחנת רכבת עמד שוטר, וכשראה בתעודת הזהות שהוא יהודי, אמר לו להיכנס לתוך אולם בו ריכזו את כל היהודים. את כולם שלחו למעצר, שם שהו זמן רב.

לאחר מכן, העלו אותם לרכבות אשר אחרי נסיעה ארוכה, הגיעו  ליעדן: מחנה עבודה אושוויץ.  בגלל שהיה בחור צעיר ייעדו אותו למחנות עבודה, ולא למחנות השמדה.

רק לאחר המלחמה גילה את האמת הנוראה והמזעזעת, שקילומטר אחד בלבד, הפריד בין מחנה העבודה למחנה ההשמדה. במחנה נתנו לו בגדי אסיר, ומספר אסיר, ולקחו ממנו את התפילין. במחנה חילקו להם לחם, מרגרינה, ונקניק. את הנקניק הוא כמובן לא אכל, מפני ששמר על מנהגי הכשרות מן הבית.

כעבור פרק זמן העבירו אותו למחנה אחר, במחנה זה, התרחש הדבר שהציל את חייו.  סבא עבד בבניה ויציקת בטון. באחד מימי העבודה, אחד השוטרים קרא לו, לעבוד בזיפות גגות הצריפים. באחד מימי העבודה טפטפה זפת רותחת על רגלו. הוא שם לב לכך רק בערב כשגילה את הפצע. הוא הלך למרפאת המחנה, הרופא שם בדק את הפצע והודיע לו, שמעתה יעבוד רק בתוך המבנים שבמחנה.  זה היה בתחילת החורף, וקור עז שרר בחוץ. העבודה בתוך המבנה, הגנה עליו מהקור. סבא עבד במטבח, ועשה רבות כדי שהפצע לא יתרפא. כך עבר הזמן, עד שבסוף ינואר 1945 הגיעה שמועה שהרוסים מתקרבים.

בעקבות שמועה זו, הגרמנים החלו לארגן את צעדות המוות הידועות לשמצה. הרופא, שגם הוא היה אסיר, אמר לכל המאושפזים במרפאה, להגיד אם ישאלו אותם, שהם לא יוכלו לצאת  לצעדה. אף אחד לא ידע מה טיבם של ה"מסעות" האלה, והאסירים לא ידעו אם להאמין לרופא, או לא.  אבל, כשהגרמנים שאלו את סבא, הוא אמר להם שהוא לא יכול ללכת, והראה להם את החבישה. והצעדה יצאה בלעדיו וכך סבא שלי ניצל.

הרוסים כבשו את המחנה, ושיחררו את האנשים. סבא יצא מהמחנה, וחיפש את בני משפחתו. הוא גילה שמשפחתו שרדה כמעט כולה, מלבד דודו, והוא התאחד איתה. אחרי כן השלים את הלימודים בבודפשט, ומשום שממשלת הונגריה לא אפשרה לו לצאת מהמדינה, הוא הוברח ע"י תנועת "בני עקיבא" בה היה חבר, אל ארץ ישראל.

מבחינתו סבי זו סגירת מעגל, לשבת ביום העצמאות, מוקף בניניו בירושלים, בארץ ישראל, ולספר להם על קורותיו, ועל הנס הגדול שקרה לו

סבא משה עם הנינים

באדום סבא-רבא משה ("לסלו"), משמאלו אביו ואימו, ומימינו סבתו, דודיו, דודותיו, ובנות דודו.

הזווית האישית

יונתן – שמחתי לשמוע על הנס הגדול שקרה לסבא רבא שלי. נס שבזכותו הוא חי הקים משפחה ועלה לארץ. אני כאן כותב שורות אלו בזכותו, ובזכות נס זה. ריגש אותי מאוד לשמוע על כך, אני חושב שהתוכנית של הקשר הרב דורי חשובה, היא תורמת בראש ובראשונה לילד שנחשף לסיפורים מדהימים, וגם למבוגר שזוכה לחשוף את סיפורו.

סבא רבא משה מספר, שעבורו לספר את סיפור ההישרדות, והעליה ארצה, לנינו בארץ ישראל, זו זכות גדולה. הוא שמח בשאלות שנשאל  ביום העצמאות כשבאנו לבקרו, וביקשנו לשמוע את סיפור העלייה ארצה.