מאגר סיפורי מורשת

הנכדה מלי ליפסקר מספרת על סבא.

סבי ר' מנחם מענדל טננבוים גר עם הוריו (ר' מאיר וטויבא חווה ע"ה ואחיו שי' שמואל) בבתי אונגרין הסמוכה לשכונת מאה שערים, סבי נולד בירושלים בו' טבת תשי"א, הוא הבכור במשפחתו. בראיון שערכתי עמו אודות עברו ואודות משפחתו, הוא סיפר לי:

"הוריי היו ניצולי שואה. אבי, ז"ל, היה נחשב בין היהודים במחנה טרבלינקה מהדומיננטיים והחזקים. היה לו חוזק פנימי, ביטחון בה' ואוהב לעזור לאחיו היהודים. בין הדברים שאבי סיפר מהתקופה ההיא, שהוא ועוד כמה מבני גילו נבחרו מבין אלפים – לעבוד במחנה ההשמדה 'טרבלינקה', עקב גילם הצעיר, יחסית. אבי היה נבחר לצאת מדי לילה להביא מעט מזון ממה שימצא בחוץ, כדי להביא למבוגרים ולילדים להחיות את נפשם. ולולא זה הם היו גוועים ברעב הנוראי. הגיחות הליליות הללו היו כרוכות במסירות נפש של ממש, שהרי הנאצים ימ"ש היו מפטרלים כל הזמן ומי שהיה נתפס היה נרצח על ידם בו במקום.

אבי הצדיק היה מקפיד על הנחת תפילין יום יום. היה עליו להיזהר מאוד לבל יתפסוהו הנאצים, על כן היה מניח בזריזות, ולאחר מכן היה כורך את רצועות התפילין על בטנו מתחת לחולצה לבל יראו אותם הנאצים הארורים.

אחרי השואה, אבי ניסה להתחקות אחר בני משפחתו, אך משגילה שהוא נשאר גלמוד ובודד החליט לעלות לארץ הקודש ולנסות ולאחות את השברים.

העלייה לארץ ישראל הייתה כרוכה בקשיים רבים. אחד מהסיפורים שאבי סיפר לי הוא: שכאשר הסתיימה המלחמה, הוא ומספר יהודים נוספים נסעו ממקום למקום ברכבת למצוא מקום להתיישב.

אדמתה של אירופה לאחר השואה נראתה כמו לאחר המבול בתקופת נוח. שממה ושממון, לא היו אנשים ולא היו עסקים. עד שהגיעו למצב בו לא מצאו אדם שיוכל להתניע ולהסיע את קטר הרכבת. לפתע הם  מצאו גוי רוסי, הם ניסו לבקש ולשכנע אותו, שיסכים להסיע אותם. אלא שלא היה בידם אף פרוטה כדי לשחד אותו. לאחר דין ודברים הוא ניאות לבקשתם, רק בתנאי שהם ישיגו עבורו יי"ש – יין שרף. לאחר חיפושים מרובים הם הצליחו להשיג 'מאשה פרפרון' – זהו בושם מהול באלכוהול. לאחר שהביאו לו את המשקה, הרוסי לגם אותו בלגימה אחת גדולה, והם יצאו לדרך. הנסיעה הייתה מפחידה. הרוסי נהג תחת השפעת המשקה המשכר במהירות מופרזת, היה זה ממש סכנת נפשות. ב"ה הנסיעה עברה בשלום.

לאחר טלטלות רבות ונדודים רבים, הצליח אבי להגיע לארץ ישראל. שם התחתן עם אמי בירושלים".

ילדותו

"בתקופה שלאחר גיל 3 למדתי בתלמוד תורה בבתי אונגרין. בערך בגיל 4 התחלתי ללמוד בחיידר "חיי עולם". בכיתה א' התחלתי ללמוד חומש עם המלמד הרב יעקובזון ולאחר כמה חודשים הקפיצו אותי כיתה, כי את הלימוד שלימד כבר ידעתי.

המשחקים שהיינו משחקים בזמן ההפסקה היו 'מוכנים'. משחק זה היה במקום כדורגל. במקום כדור, שלא היה בהישג ידינו, השתמשנו בחצי תפוז או אשכולית.

השבתות והחגים בביתי היו מלאים עם אווירה חמה, אוהבת ונעימה. אימי ע"ה כיהודייה הונגריה טיפוסית ידעה היטב את מלאכת הבישול והאפייה כמסורת המשפחות ההונגריות. ב"ה גם ש'הפרוטה הייתה מצויה' והייתה פרנסה ברווח ואנשים רבים זכו להתארח בביתנו בשבתות וחגים. אני זוכר את לילי הסדר הענקיים שהיו מסובים בשולחן כ-100 נפשות ואף יותר ושרו שירים וניגונים בהתלהבות. אמי הייתה עושה זאת בשמחה על אף הקושי הגדול הכרוך בכך, שהרי לא היו אז מדיחי כלים, שואבי אבק וכדו'.

הקשר שלי עם הרבי

בחודשי החורף של תש"ל, לפני כ-46 שנה כשלמדנו בישיבת "תורת אמת" הודיעו לנו שאנו ניסע לרבי ל'קבוצה' לקראת פסח. ולכן התחלנו ב"הכנות". הקדשנו את כל זמננו בלימוד בשקידה ובהתמדה בתורת הנגלה ובתורת החסידות.

למרות שלהוריי היה קשה מאוד להיפרד ממני למשך שנה תמימה, הם הסכימו בחפץ לב ובשמחה שאסע לרבי. אבי שמח במיוחד, שבנו יהיה קשור לצדיק. הוא מימן את נסיעתי לרבי וגם הוסיף לי קצת דמי כיס. אמי  הכינה בשבילי ביגוד וכו'.האמת היא שהפרידה ממשפחתי ומהאווירה בירושלים, גם עבורי לא הייתה קלה .

היה זה יום מאוד סגרירי, אני וחברי הירושלמי היינו בהתרגשות רבה לנסוע לאמריקה עם מטוס וכו', הגענו ל – 770 בערב וחיכינו שהרבי ייצא מחדרו, אני זוכר שראיתי את הרבי בפעם הראשונה זה היה"לא מהעולם הזה" קשה לתאר את ההרגשה הנפלאה לראות את נשיא דורנו הרבי היקר שכל כך ציפינו לראות.

למחרת יום או יומיים לאחר שהגיענו ל'בית חיינו', בשעת קריאת התורה (בשני או בחמישי) ניגשו כל הבחורים ה"תמימים" לבימת הקריאה לברך את ברכת 'הגומל' ההתרגשות הייתה גדולה. הרבי עמד ליד בימת הקריאה, הרבי הסתכל על כל אחד וענה אמן אחר כל ברכת 'הגומל'. ההתרגשות בפרט בימים והשבועות הראשונים עם בואנו ל-770 הייתה גדולה. כמובן, לזכות להסתופף בצל הרבי היקר שלנו זה לא דבר פשוט ולא כל אדם מישראל זוכה לזה, אשרינו מה טוב חלקינו.

אני זוכר שההתוועדות הראשונה ששמענו מהרבי הייתה בשבת מברכים ניסן. הייתי מאוד בהתרגשות, והיה לי קשה להתרכז בדברי הרבי מרוב ההתרגשות, דבר אחד שנחרט בי בימים הראשונים בשהותנו אצל הרבי: היה בליל ראש חודש, הרבי היה מתפלל בתקופתנו באמצע השבוע, דהיינו: בימות החול, מנחה וערבית ב"זאל" הקטן למעלה עם הבחורים. בליל ר"ח ניסן ניגש אחד הבחורים לפני עמוד התפילה לתפילת ערבית. בדרך כלל לפני שהחזן היה מתחיל את תפילת שמונה עשרה, הוא היה ממתין לרבי שיצעד 3 צעדים לאחור (כנהוג בתחילת תפילת שמונה עשרה) ורק לאחר מכן היה מתחיל.

גם הפעם המתין הבחור לצעדיו של הרבי, החזן רצה להתחיל את תפילת שמונה עשרה אך הרבי לא פסע לאחור. כך חיכה כל הקהל שהרבי יתחיל את תפילת שמונה עשרה. עד שלאחר זמן מה 'קלט' אחד התמימים שהיום ראש חודש, ונהוג לדפוק על השולחן לפני תפילת העמידה, כדי להזכיר לקהל שיש לומר 'יעלה ויבוא'. ואכן הבחור היכה בחוזקה על השולחן ורק אז הרבי פסע לאחור והחל את התפילה. אני זוכר שבמכתבי לאבי ז"ל כתבתי לו את מאורע זה.

הזוית האישית

סבא מנחם מענדל טננבוים: כיום, ב"ה, זכיתי להקים משפחה לתפארת עם ילדים, נכדים ואפילו נינים מקסימים המרווים אותי בנחת ושמחה.