מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הנסים של נחמה דובנר

אני וסבתי בטיול בבית התפוצות
אני בילדותי
סבתי ניצלה מסרטן התקף לב ועוד מחלות קשות.

שמי נחמה דובנר. נולדתי למשפחת לוי שהתגוררה בשכונה מאה שערים בירושלים.
אני נולדתי בארץ, ואני דור שביעי בארץ.
 
לפני כן אבותיי הגיעו מפרוסיה ומפולין. אנחנו משפחה מאוד חשובה מבחינה דתית: סבי היה רב גדול במאה שערים. הוא היה הרב הראשי של "מאה שערים". הוא גם היה ראש הסנהדרין. קראו לו הרב יוסף גרשון לוי. כיום יש שכונה במאה שערים הקרויה על שמו. אבא שלי היה גם הוא רב גדול, הרב יעקב לוי. בהתחלה הוא היה אחראי על הכשרות בארץ ולאחר כמה שנים עבד כסמנכ"ל הדתות. אבא שלי היה איש שאהב לתרום ולהתנדב הרבה. הוא הביא אוכל ומים לנזקקים בסתר, לדוגמה, בשכונה שבה גרנו חיו הרבה מאוד עניים, כדי להתחתן היו צריכים כסף. אבא שלי היה מחתן בחינם ומביא דברים מהבית שלנו עבורם.
 
אבא שלי היה גם מאוד ציוני וגם דתי. נולדו לו ולאמא שלי 7 ילדים. בחינוך שלהם הם איפשהו לכל אחד לעשות ולגדול לכיוון שבחר. לכן,כשגדלנו לכל אחד מאתנו היה במקצוע אחר: אחי היה ספרן באוניברסיטה העברית, אח אחר היה עיתונאי גדול (לוי יצחק הירושלמי ז"ל), אחות אחת שלי הייתה מורה ואחות אחרת הייתה אחות ראשית בחדר ניתוח. אחותי הגדולה נפצעה במלחמה ומאוחר יותר קבלה את אות יקירת ירושלים.
 
אני הילדה הכי צעירה במשפחה. כשנולדתי, לאחים הגדולים שלי היו כבר ילדים בגיל שלי. כשגדלתי רוב האחים שלי כבר לא גרו בבית. הייתה לי ילדות עם משפחה חמה וכולם פינקו אותי קצת, כי הייתי הכי קטנה. חיינו ברמה גבוהה, וגרנו באזור לא של העניים.
 
הוריי, קראו להם יעקב ויפה. אבי היה סמנכ"ל משרד הדתות. הוא היה מנהל על כשרות ועל כל מיני דברים חשובים של הדתיים (סמנכ"ל זה סגן המנהל). אימי הייתה עקרת בית טיפלה בילדים. היינו שבעה ילדים, חמש בנות ושני בנים: מלכה, רחל, לאה, קלרה, יצחק, אברהם ואני נחמה. לצערי, היום רק אברהם , קלרה ואני נשארנו בחיים.
 
תמונה 1
 
למדתי בבית ספר עממי "שפיצר" ואז עברתי לבית חנה. כילדה, אני הייתי תלמידה מצטיינת אבל שובבה. כשגמרתי את כתה א' המורה ביקשה ממני לדקלם את השיר "רוח רוח" (רוח, רוח, רוח, רוח, בפרדס נפל תפוח, הוא נפל מראש העץ, הוא נפל והתפוצץ). הייתי בת חמש וחצי ושרתי "רוחה רוחה רוחה רוחה בפרדס נפל תפוחה.." וכל הילדים צחקו ולא הבנתי למה. תמיד אהבתי להשתולל. אהבתי לטפס על עצים. יום אחד עליתי על
השולחן וחיקיתי את המורה. כולםםםם צחקו וחשבתי שזה בגללי, ואז הסתובבתי וראיתי את המורה אבל
המשכתי בשלי לא פחדתי ועל זה כבר נענשתי.
תמונה 2
 
 
בצבא שירתי בנח"ל. הייתי בטירונות, אחר כך בקורס מכים והדרכתי טירונים. אחר כך הלכתי לקורס קצינות.
אחרי קורס הקצינות חזרתי למשק והייתי קצינה. מקרה שאני זוכרת מהצבא: אמרו לי להכין סופגניות כי הרמטכ"ל צריך להגיע. כל אחד עבר ולקח סופגניה אחת, ואז נכנס מישהו גדול וגבוה ואכל ואכל, ואז התעצבנתי
עליו ואמרתי: "זה בשביל הרמטכ"ל כמה אתה לוקח ?" כולם צחקו ואז הוא אמר שהוא הרמטכ"ל ואני כל כך
התביישתי. אצלנו בבית כולם הלכו לצבא, וזאת למרות שהיינו משפחה מאוד דתית (זה בגלל שהיינו גם משפחה
ציונית והמדינה הייתה מאוד חשובה). אבא שלי היה רב גדול. חלק מתפקידו היה לתת פטור לבנות הדתיות לא
ללכת לצבא. למרות שאני הייתי דתייה, הוא אמר לי שאני צריכה לשרת בצבא ולתרום למדינה.
תמונה 3
 
הייתי קטנה. לא לכל אחד בשכונה שלנו היה אופניים ולי היה. אני דור שביעי בארץ. הייתה לי משפחה שבמשך
דורות הייתה דתייה מאוד. גרנו בירושלים. חלק מאחיי ואחיותיי היו דתיים מאוד ונשארו כך. לעומת זאת, אני
הפסקתי להיות דתייה אחרי הצבא. גם היום הקשרים בין כל חברי המשפחה טובים מאוד, בלי קשר אם נשארו
דתיים או חזרו בשאלה. אני חושבת שזה הרבה בזכות אבי, שהיה איש מיוחד מאוד. הוא נולד בט"ו בשבט ומת
בט"ו בשבט ואומרים שרק צדיקים נולדים ומתים באותו יום.
 
תמונה 4
פגשתי את בעלי, דוד ז"ל, עוד כשהייתי ילדה. הוא היה חבר של אחי הגדול אברהם. הייתי בת 12 עוד לא חשבתי עליו כבן זוג. כשהתבגרתי, הוא הציע לי חברות. יצאנו לכמה דייטים והתחתנו מאוד מהר, מתוך אהבה גדולה. הוא היה גדול ממני בחמש שנים. הוא היה בן למשפחה חרדית שגרה בשכונה לידינו (בתי הונגרים). המשפחה שלו הייתה הרבה יותר חרדית משלנו ולכן רב האחים והאחיות שלו נותרו עד היום חרדים. לאחר שהתחתנו גרנו בירושלים. אני עבדתי באוניברסיטה כאחראית על כל החשבונות בארץ. ודוד בעלי עבד במשק של בי"ס לרפואה בעין כרם. נולדו לנו 2 ילדים: שרון ואיתי. כל השנים גרנו ברמת אשכול (שכונה שהייתה חילונית והיום גרים בה בעיקר חרדים). בעלי נפטר לפני 20 שנה מסרטן בראש, והוא היה רק בן 54. הוא היה עדין צעיר מאוד אך חולה מאוד לצערי. אחרי שהוא נפטר היה לי מאוד קשה. עד היום אני מתגעגעת אליו מאוד.
 
תמונה 5
אחרי שבעלי נפטר חליתי כמה פעמים: היה לי סרטן לפני חמש שנים בערך. אני חולת סכרת. לפני כשנתיים כרתו לי את האצבעות ברגל שמאל, מכיוון שהיה לי פצע וזה הזדהם ונהיה לנמק ולכן נאלצו לכרות לי אותם. בצעירותי עישנתי. לא הייתי מעשנת הרבה אבל בסוף זה פגע בי והפסקתי. לפני שנה וחצי עברתי התקף לב ושרדתי את זה בנס גדול.
 
היום אני גרה ב"הרצוג" (בית חולים סיעודי). אני עוברת טיפולי דיאליזה שלוש פעמים בשבוע, כל פעם 4 שעות של דיאליזה ועוד טיפולים רבים. אני כבר שנה חיה בהרצוג. מלמדים אותי ללכת עם נעליים מיוחדות בגלל רגלי. כמה וכמה פעמים עברתי דברים קשים שהרבה אנשים מתים מהם אך אני עברתי אותם בנס ולא מתתי ויצאתי מהם וזה נס גדול. אני יחסית כמו כל שאר בני האדם אז קשה לי ללכת ואני עוברת טיפולים רבים ויש כל מיני דברים שבהם אני צריכה עזרה ואנשים אחרים לא אבל אני גם אוכלת ושותה ומדברת וקונה דברים ויוצאת למקומות עם קצת עזרה אבל נהנת בדיוק כמו אנשים אחרים.  
 
כל החיים שלי היה עזרה והתנדבות. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד התנדבתי בכל מיני מקומות. בעיריה, באוניברסיטה עם גמלאים. לאחר שבעלי נפטר, התנדבתי בהוספיס של הר הצופים הרבה שנים. בנוסף, התנדבתי באגודה לסוכרת 14 שנה וניהלתי את סניף ירושלים. רק בשנתיים האחרונות, בגלל שמצבי התדרדר נאלצתי לעזוב. כשעזבתי, עשו בשבילי ערב שלם שבו הודו לי על כל השנים שהתנדבתי שם ובעוד מקומות ומאוד התרגשתי.
 
כיף לי לראות שזוכרים אותי ועל כך שהתנדבתי ועזרתי לאנשים אבל הכי חשוב לי שעזרתי לאנשים.
 
תמונה 6

מילון

דיאליזה
הכליות לא מתפקדות והגוף לא מפריש שתן ומוציא רעלים בעצמו אז הדיאליזה מוציאה את הנוזלים הלא רצויים מהגוף.

הוספיס
מחלקה בה מאושפזים חולים סופניים לפני שהם נפטרים. כשהמטרה היא לשמור על הרווחה שלהם וכבר לא לרפא אותם.

נח"ל
נוער חלוצי לוחם, וזה גדוד בצבא.

ציטוטים

”סבי היה רב גדול במאה שערים. הוא היה הרב הראשי של "מאה שערים" “

הקשר הרב דורי