מאגר סיפורי מורשת

שמואל (רוזנצוייג) אלירז: הניצחון שלי

סבא שמואל, נולד בשנת 1936 בורשה שבפולין ועלה לארץ בשנת 1946 והוא מספר את סיפור הישרדותו:

כחלק ממסע ההישרדות שלי את השואה, נאלצו הוריי להבריח אותי מגטו ורשה לשם עברנו לאחר הכיבוש הנאצי את פולין. לחיות תחת זהות שאולה אצל המטפלת הפולניה שלי בכפר שלה. אני אומר זהות שאולה מכיוון שאחרי המלחמה התברר לי שהיה ילד בגילי שהיה חי במקום אחר, ואני נכנסתי לכפר תחת זהותו.

משפחתי ואני חיינו בגטו ורשה בשנת 1942, ומשנודע להוריי על כוונות הגרמניים לאסוף את כל הילדים מהגטו ולשלוח אותם למחנות ההשמדה, ההורים שלי הבינו שאם הם רוצים להציל אותי, הם חייבים להבריח אותי מהגטו ולמסור אותי לחזקתה של המטפלת הפולנייה שלי. עד היום אני לא יודע בדיוק כיצד הוריי הצליחו להבריח אותי מהגטו.

יש לציין כי מתוך מיליון ילדים יהודיים שהיו בפולין בתקופת המלחמה, הצליחו להגיע לארץ ישראל רק 25 אלף ילדים – כל השאר נרצחו בשואה.

אין לי זיכרונות מהתקופה הראשונה שלי בכפר כי הייתי רק בן ארבע. הזיכרון הראשון שאני זוכר הוא מתקופה מאוחרת יותר, והוא ששיחקתי עם הילדים הפולנים האחרים בכפר. לא למדנו אז בבית הספר, ובאותה התקופה כל הילדים הסתובבו יחד בחוץ ושיחקו. אז קראו לי בשם וישו. בפולין בחורף מאוד קר, לכן המשחק שלי עם הילדים האחרים היה בעיקר בקיץ כשלא קר בחוץ. בחורף היינו בבית אני ומריה לבד.

הכפר לא היה גדול. הוא היה ממוקם בצפון מזרח פולין, לכיוון רוסיה, אבל אני חושב שהוא היה ממוקם במקום אסטרטגי מכיוון שהגרמניים חפרו תעלות נגד טנקים ממחוץ לכפר כדי שיהוו מכשול לכוחות הרוסים. אני זוכר שהמגמה במלחמה התהפכה, הכפר היה על הציר של ההתקדמות של הצבא הרוסי.  מה שאומר שהצבא הרוסי צעד הרבה ימים דרך הכפר עם הרבה סוסים וגם עם הרבה חיילים שהולכים ברגל.

בבית, בכפר, הייתי גר רק עם המטפלת הפולנייה שלי. שמה היה מריה ולבסקה. שנים רבות לאחר מכן, בשנות ה-70, היא הוכרה כחסידת אומות העולם על כך שהיא החביאה אותי מהנאצים, ובעצם הצילה את חיי.

מריה עבדה אצל משפחתי בוורשה יותר מ 20 שנה בתפקיד אומנת. היא טיפלה באמי ובאחיה שהם היו קטנים, ולאחר שאמא התחתנה, ואני באתי לעולם, גם בי.

בתקופה שחייתי איתה בכפר, היא הייתה בערך בת חמישים. לא הייתי קורא לה אמא, הייתי קורא לה מריה.

אני זוכר שהיא תמיד אמרה לי לא לעשות פיפי ליד הילדים האחרים בגלל שעברתי ברית מילה, ואסור היה שיידעו שאני יהודי. אם היו יודעים, היו הורגים גם אותי וגם אותה. לא היו גרמנים בכפר, אבל הייתה נוכחות שלהם באזור.

הפולנים הם נוצרים קתולים ואני זוכר שהייתי הולך עם מריה לכנסייה כל יום ראשון ומתפלל לישו. בתקופה האחרונה שלי בכפר, לקראת 1945, הנצרות כבר דיברה אליי יותר, ואני חושב שאם הייתי נשאר שם עוד מספר שנים, לא הייתי יודע שאני יהודי בכלל.

בכפר הזה ביליתי 4 שנים עד סוף 1945, בה נגמרה המלחמה. הייתי אז בן 9.  בסוף המלחמה, הגיע אדם בשם משה ישי, שהיה איש הסוכנות היהודית ובין השליחים הראשונים שנסעו לפולין למצוא ניצולים מהשואה. אמא שלי ששרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ והגיעה לפלסטינה בספטמבר 1945, רצתה לברר לגביי. היא פנתה אל אח שלה, אדק פוזננסקי, שגר בירושלים והיה ממקימי האוניברסיטה העברית, והוא ניסה לעזור לה לברר מה עלה בגורלי.

יש לציין כי בשנת 1945 לא היו הרבה יהודים בארץ ישראל. בירושלים היו אולי 50 אלף יהודים וכולם הכירו את כולם. דודי אדק שהיה מקורב לסוכנות היהודית ולמנהיגים המקומיים, דאג לכך שכשמשה ישי נשלח על ידי דויד בן גוריון לפולין לאחר המלחמה, אחת המשימות שלו הייתה למצוא אותי. אמא שלי נתנה לו פתק שהיא כתבה במספר עותקים ואחד מהם היא הפקידה בידיה של מריה, ובו פרטי המידע לגביי וכן פרטי מידע נוספים כגון שם הכפר ואת השם של מריה כמידע ראשוני שהוא צריך לפעול איתו.

כשהוא הגיע לפולין, הוא נסע לכפר, והוא בא למריה וביקש ממנה למסור אותי לחזקתו, אך לא היה בידו הפתק. היא לא הסכימה למסור אותי. אני חושב שאו שהיא לא האמינה לו, או שהיא נקשרה אליי ולא רצתה לוותר עליי.

מכיוון שסבי היה הרב הראשי של ורשה, ומשה ישי כנראה הכיר אנשים מכובדים נוספים בפולין, הוא ביקש שישלחו מפלסטינה העתק נוסף של המכתב וכשהוא בא פעם שניה עם המכתב שאמי כתבה שנים רבות לפני, מריה הסכימה למסור אותי.

משה ישי ואני הסתובבנו עוד 4 חודשים באירופה על מנת שהוא ימלא את שאר המשימות שלו. בזמן הזה, הוא הספיק לאסוף עוד ילדה בגילי ששרדה את השואה כמוני. המסע שלנו לארץ ישראל עבר מפולין לשבדיה (בטיסה – אירופה הייתה בחורבן ואי אפשר היה בחלקה לנסוע ברכבות או ברכבים ולכן היו טסים. תמיד היינו מקיאים במטוס…). משבדיה נסענו לבלגיה ומשם להולנד. בכל התקופה הזו, הוא היה הולך לפגישות שלו ואנחנו היינו מחכים בחדר במלון חצי יום והיו ימים אף של יום שלם.

התחנה האחרונה שבה נפרדנו ממשה ישי הייתה בפריז בערב הפסח שנת  1946. למשה ישי היה בן בבריגדה של יהודים מארץ ישראל שנלחמה בנאצים, תחת הפיקוד של הצבא הבריטי. אותו בן היה בצרפת ומשה ישי פגש אותו אז.

משם נפרדנו; אני והילדה עלינו על רכבת למרסי ומשם באניית מעפילים לפלסטינה שם פגשתי את אמי ואת אחיה אדק.

לסיכום, אני חושב שאני בן אדם עם הרבה מזל. לשרוד ארבע שנים בזהות שאולה בכפר של גויים בזמן שיש שואה ורודפים את כל היהודים, צריך הרבה מזל לשרוד את זה. המזל עמד לצדי בעוד מקרים, אבל זה כבר נשמור לפעם אחרת.

הזוית האישית

יואב: לדעתי יש לי סבא עם סיפור חיים מאוד מעניין ומרגש אני חושב שזכיתי בסבא כזה היה לי כייף מאוד לראיין אותו ולשמוע את הסיפור הזה.

סבא שמואל: שמחתי להשתתף בפרוייקט חשוב להעביר את המידע והידע לדורות הבאים