מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הנדודים של סבתא יוליקה בדרך לארץ ישראל

יוליקה ותומר בתכנית
תעודת מעבר
נדודים ומשפחה

הנדודים של סבתא יוליקה בדרך לארץ ישראל 
 
נולדתי בעיר וינה, שבאוסטריה בשנת 1938.
 תמונה 1
בליל 9-10 בנובמבר 1938. התחולל  ליל הבדולח, והחמיר מצב היהודים ,כולם היו בסכנה. פוגרום ליל הבדולח היה למעשה הסיבה העיקרית שהניעה את סבתי להזדרז להוציא אותנו מאוסטריה. היא עמדה על כך שעדיף שנשאר בחיים ובחוסר כל, מאשר שנסכן את נפשנו. זהו השלב שבו התחלנו לארוז את הבגדים ולנדוד. בתחילה נדדנו לארגנטינה, הרשויות בארגנטינה לא הסכימו לקבל אותנו, לכן ניסינו את מזלנו בהולנד, שגם שם הרשויות לא קיבלנו את פנינו.
 
הולנד הציעה לנו להגיע לדרום אמריקה. לכל אורך הדרך שטנו באונייה. אני הייתי בת 9 חודשים במסע הזה.בסופו של דבר הגענו לדרום אמריקה באמצעות טיסה. נחתנו בבוליביה והגענו לעיר הבירה "לה פאס".היינו ארבעה משפחות של יהודים שהגיעו מאוסטריה, והתגוררנו יחד בבית מחסה שנועד למהגרים. בתחילת שהייתנו במקום ניסינו להתארגן במשותף, על מנת לאפשר לעצמנו להתפרנס בדרך כל שהיא. אחת האימהות היתה שומרת בתורנות על הילדים, בעוד האחרות יצאו לעבוד בעבודות מזדמנות שונות . הם עבדו בכל עבודה שמצאו. אימי בשילה וביצעה את כל עבודות הבית ואבא עסק במלאכות  מגוונות . גרנו בבית הזה עד ששלחו אותנו אותנו לג'ונגלים ששמם "יונגאס".
 
ביונגאס, כשהייתי בערך בת 4 הציעו לאבא שלי עבודה בלוס יונגאס בחווה חקלאית. זהו אזור הג'ונגל באזור לה פאס בבוליביה.  אבא עבד כמנהל החווה והיה אחראי על הפועלים. נתנו לנו בית קטן עם שני חדרי שינה וצמוד לבית היה לול קטן. כיוון שהתחבורה העיקרית היתה פרידות וסוסים קיבלנו סוס ופרידה כדי לרדת לקניות ולסידורים. לא היה לנו גן ילדים ולא היה לי עיסוק וכילדה שובבה הייתי מבלה את זמני בהתבוננות מעמיקה ב"במעשה האהבה" של הפרים. הייתי יושבת שעות ומתבוננת. שם התחיל החינוך המיני שלי. בגיל צעיר מאוד  ידעתי  לרכוב על סוסים ולא ידעתי מזה פחד. לאבא היה סוס פרטי משלו שאיש לא רכב עליו מלבדו, אבל כיון שאני לא הכרתי את המילה "לא" ולא היה גבול לשובבות, מידי פעם הייתי גונבת את הסוס של אבא ורוכבת עליו להנאתי. אני היתי היחידה שהעזה לרכב על הסוס של אבא, ובסופו של דבר אבא נכנע לרצוני. הוא אמר שאם הסוס לא העיף אותי מעליו זה סימן שאני רשאית לרכוב עליו.
 
החיים ביונגאס לא היו קלים: לא היו כלי תחבורה, פצועים וחולים לא קיבלו טיפול מידיי והיו צריכים לעבור הרבה תלאות בדרך בכדי להגיע לבית החולים. נאלצנו שוב לעבור. מצבה הבריאותי של אימי, והקושי להתקיים הוביל אותנו לעבור לעיר הבירה "לה פאס" ומשם לעיר קוצ'במבה.בעיר הזו אני ואחותי למדנו בבית ספר לא יהודי עד גיל 13 ומשם התחלנו לעבוד על מנת לעזור לאימי עם הקשיים הכלכליים שהיו לנו, מכיוון שאבי עזב אותנו. בבוליביה לא היו תנועות נוער כגון: צופים, השומר הצעיר, אחוות הבונים. תנועת הנוער היחידה שהיתה היא "מכבי", בה היינו מגיעים למפגש אחד בשבוע ומשחקים.
 
בגיל 18 הגיע  אלינו שליח מארגנטינה על מנת לשכנע אותנו לעלות לישראל. בתחילה, הציעו לנו להגיע לישראל בתור מתנדבים לקיבוצים שנמצאים על יד הגבול. ואני החלטתי לעבור עם קבוצה נוספת של מתנדבים.           
 
אחרי שנה בקיבוץ, החלטתי להשאר בישראל. בקיבוץ הכרתי את בעלי ששמו יהודה (לוצו'), התחתנו ונולדו לנו שלושה ילדים: רינה, אדיר וקרן. התנאים בקיבוץ היו קשים: היו רק חמישה צריפים, לא היו מקלחות פרטיות, לא היו שירותים, וגם אוכל לא היה מספיק. במקביל, היו את מלחמות ישראל כגון: מלחמת ששת הימים, יום הכיפורים. לא היו מקלטים. אני עבדתי בגן הירק, במכבסה, בבתי הילדים, בחברת הנוער של העולים החדשים, ובסוף בחדר האוכל הישן.
 
עבדתי במשך 30 שנה בתור מנהלת חדר האוכל, ומשם יצאתי לפנסיה. סיפרתי את סיפור חיי אך בעצם זאת רק תמציתו של הסיפור ואפשר לומר שזהו הסיפור על קצה המזלג. היה לי חשוב לשבת והיזכר ולהעלות זיכרונותי על הנייר כדי שילדיי ונכדי, ואלה שיבואו בעתיד, יוכלו, אם ירצו, לקרוא ולהזכיר חלק מהשורשים שלהם. באופן כללי אני חושבת שהיה זה עבורי צעד חשוב. לגבי החיים שלי, במבט לאחור, למרות שחיי לא היו תמיד קלים, תמיד הלכתי עם הפנים קדימה ואני מרוצה מהתוצאות. אין ספק שללוצ'ו שמלווה אותי לאורך כל הדרך במסירות חסרת גבולות, יש חלק נכבד בכל מה שיש לי היום.
 
יוליקה מרין בחדר כושר
 
תמונה 2
 
יש לי משפחה מקסימה, ילדים ונכדים נפלאים, משפחה תומכת, מלוכדת ואוהבת. עם משפחה כזו אני יכולה לומר בפה מלא שהצלחתי בחיים.
 
תשע"ו       

מילון

נדודים
מעבר בין מקום למקום

ציטוטים

”תמיד צריך להסתכל על החיים בחיוך“

הקשר הרב דורי