מאגר סיפורי מורשת

המפגש פה בבית הספר במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" עם הנכד שלי, החזיר אותי שנים רבות אחורה. הדבר הראשון  שעשיתי, היה לערוך השוואה בין החיים שחייתי כילדה ובין תקופת ילדותי והחיים שלנו כיום.

 

נולדתי ברעננה בשנת 1954, בבית יולדות בכפר סבא בסמוך למקום מגורינו היום, הרצליה. סבא רבא יחזקאל, ברח מעירק והשאיר שם את סבתא רבתא אביבה ,כשהיא הייתה בהריון עם אח שלי הבכור יוסף. שנתיים לאחר מכן, היא עלתה לארץ וסבא רבא פגש את הבן הבכור שלו לראשונה, כשהוא היה בן שנה וחצי. סבתא רבתא עלתה לארץ בשנת 1951 בעליה שנקראה "עליית בבל".

כשהוריי נפגשו בארץ, הסוכנות היהודית הקצתה להם  מקום מגורים במעברת "כפר נחמן", בעיר רעננה. הבית שבו התגוררנו היה עשוי מעץ. זה היה מבנה בעל חדר  אחד ובו שלוש מיטות. אחת  שימשה את הוריי, אמי תלתה וילון כמחיצה כדי שתהיה להוריי קצת פרטיות ושתי המיטות הנותרות שימשו את שני אחיי ואת אחותי ואותי. לא היו שירותים ומקלחת בתוך הבית וכדי להתקלח היינו צריכים ללכת מרחק מה מהבית לצריף משותף.

 

אני זוכרת את הפחד שהיה אוחז בי, בכול פעם שהייתי צריכה ללכת לשירותים או למקלחת, בעיקר בשעות החשיכה, בגלל שלא היו פנסי רחוב. פחדתי גם בחורף, כשירד גשם, הרוח הייתה נושבת חזק ומטלטלת את הצריף עד שחשבתי שהנה עומד ליפול. כשהתהלכנו בתוך השכונה, מבטנו תמיד היה מופנה כלפי מטה, כדי לא להיתקל בצינורות הביוב שהיו מונחים על הרצפה. הייתה במעברה חנות מכולת אחת, תחנת אוטובוס אחת, אליה היו מגיעים האוטובוסים כמה פעמים ביום. התחבורה התנהלה על ידי עגלה רתומה לסוס או לחמור. האוכל היה מועט ולא מגוון , קיבלנו תפוחי עץ רק כשאחד הילדים מבני המשפחה חלה וההורים רצו לפנק אותו.

 

כשהגעתי לגיל שש, עברנו לגור בשכונת "שביב" שכיום שונה שמה לשכונת "יד התשעה" לזכר תשעת הרוגי המלכות שהוצאו להורג בעירק. כשהייתי ילדה קטנה שתלתי עץ והוא קיים עד היום בשכונה.

 

 

בתי המעברה נועדו להריסה. כשהמעברה התרוקנה מהתושבים, האדמה נחרשה והמקום הפך לפרדס ענק שבו גידלו תפוזים, אשכוליות ולימונים. כשהייתי ילדה קטנה, היה זה ענף יצוא משמעותי מארץ ישראל בעיקר לארצות באירופה.

 

בתקופת ילדותי, לא היו כבישים סלולים בדרך, אלא רק שבילי חצץ  ללא שוליים וללא מדרכות.  הדרך ארכה  כשעה עד שהגענו למקום מגורנו החדש. בדרך אל הבית הבנוי, ישבתי בתוך ארגז המשאית, הרגשתי  שהדרך ארוכה ולא נגמרת. נרדמתי והתעוררתי כשנהג המשאית עצר ליד הבית החדש……שפשפתי את עיניי ולא האמנתי למה  שאני רואה, לפני עמד בניין עשוי מאבן, הבניין היה בן שתי קומות שנראה לי מוצק וחזק ואני לא פחדתי יותר שמא הבית ייפול עלינו. היה עוד  משהו משונה שראיתי כשירדתי מהמשאית, לא היו צינורות ביוב על האדמה, רק חול. רצתי עם האחים שלי כדי לראות את הדירה שלנו שהייתה ממוקמת בקומה השנייה, גם העלייה הביתה במדרגות הייתה חוויה, אבל הדבר שהכי הלהיב אותי וגרם לי להפסיק לחשוש, היו השירותים והמקלחת. הם היו ממוקמים בתוך הבית,"זהו! אני כבר לא אפחד לצאת בלילה לשירותים", חשבתי לעצמי.

נכנסנו לדירה וראיתי  דלתות בתוך הבית, פתחתי דלת אחת וראיתי עוד חדר. המקלחת והשירותים היו ממוקמים בין שני החדרים.

 

כיום אני יודעת שהדירה הייתה פצפונת, אבל אחרי הצריף הרעוע הרגשתי שהתקדמנו ועלינו ברמת החיים. פתאום שמעתי את אימא שלי צוחקת ומוחאת כפיים, הפניתי את ראשי אליה וראיתי אותה מצביעה על הברז "תראו איזה יופי, יש לנו מים במטבח וגם במקלחת" היא אמרה. אימא שלי הייתה אישה שאהבה סדר וניקיון וזה היה מבחינתה בית חלומותיה.

 

באותה השנה, התחלתי את לימודיי בבית הספר. אני זוכרת את המחברות וצבעי הפסטל, הפנדה, גם צבעי הגואש והמים נחשבו לחידוש, המורים שלנו לימדו שיעורי תנ"ך היסטוריה, חינוך לערכים, לאהבת הזולת ולכיבוד האנשים המבוגרים ממנו. בשיעורי זימרה, למדנו את שירי הארץ ושיעורי חקלאות, שם גידלנו גזר, צנוניות ושאר ירקות. לאחר שהם צמחו והבשילו, היינו מביאים אותם הביתה .בימי שישי, היה לנו טקס קבוע בכיתה, הבאנו מהבית מטבע של עשר אגורות והכנסנו לקופת הקרן הקיימת, כחלק מחינוך ותרומה ליישוב הארץ.

 

אהבתי  שיעורי חברה שהתקיימו בימי שישי , המורה הקריאה לנו סיפור בהמשכים. כל הילדים בכיתה היו יושבים מרותקים ומקשיבים לעלילת הסיפור. כן, כן, היינו מאזינים בקשב רב כשהמורה הייתה מקריאה מהספר, לא הייתה לנו טלוויזיה. בסוף יום הלימודים, שיחקנו בקפיצה בחבל, קלאס, הקפות, קפיצה בגומי, חישוקים, קורקינטים שאחינו הגדולים בנו במו ידיהם, חרבות אותם בנינו בעצמנו. חלק מהמשחקים ששיחקנו, מתקיימים כיום במסגרת החוגים אליהם נרשמים הילדים, או בשיעורי הספורט. סיימתי את כיתה ח' וכבר באותה השנה בחופש הגדול יצאתי לעבוד במפעל "אחידטקס" בשכונת הדר יוסף בתל אביב. את לימודיי השלמתי בשעות הערב אחרי יום עבודה, בבית הספר המקצועי "שרוטל".שם למדתי פקידות ומחשבים על מחשב שהיה בגודל של מקרר.

סבא אריה: כשהוריו של סבא אריה עלו לארץ,  סבתא רבתא יפה הייתה בהריון, הוא הבן הכי צעיר בין אחד עשר ילדים. משפחתו קיבלה צריף בחדרה וסבא נולד בבית היולדות "אבא הילל". כמוני וכמו ילדי עולים נוספים, גם הוא סיים את בית הספר היסודי ויצא לעבוד. בערב  הוא למד בבית ספר מקצועי.

 

החיים שלנו דמו לחייהם של רוב ילדי המהגרים, שהגיעו לארץ מארצות המזרח, הורינו עזבו את ארצות מוצאם, שם הרגישו כאזרחים זמניים. הם חיו בעירק אבל תמיד היה החשש שמא לא יתקבלו ויהיו נתונים בסכנה. אכן כך קרה בבגדד, בזמן מלחמת העולם השנייה, קרה הדבר ממנו חששו, "פרהוד" כך קראו לשלושת הימים בהם העירקים היכו והרגו רבים מהיהודים שגרו בעיר בגדד ובעוד ערים בעירק, תודה לאל שאיש מבני משפחתנו הקרובים לא נפגע באותם ימים. 

 היו גם זיכרונות נעימים מעירק, המאכלים  המיוחדים לכול חג, המוזיקה, ומסיבות אבל הפחד מהעתיד תמיד קינן בליבם…..

כיום אנחנו סבא אריה וסבתא צבייה בני הדור הראשון שנולד בארץ ישראל. אנו מאושרים לראות אתכם הנכדים שלנו, אתם בני הדור השלישי אותו אנחנו התחלנו. הסיפוק שלי עוד יותר גדול בגלל שאני רואה את הילדות הנכדים שלי יום יום, גדלים באותה העיר בה אני נולדתי וזה גורם לי להרגיש ביתר שאת את תחושת ההמשכיות של משפחתנו , ואמן שכך זה ימשיך מדור לדור באמצעותכם. אני מתפללת שברבות הימים אפילו אם יישכחו ארצות המוצא של אבותיכם, אתם תדעו לבטח שזוהי הארץ שלכם. אני מאחלת לכם שישכון שלום בינינו לבין העמים הסובבים אותנו, ושתימשך השושלת של העם היהודי בארץ ישראל על ידיכם,

מדור לדור לדורי דורות.  

 

 

פרהוד: "הפרעות שעדו בבגדד כנגד היהודים.הפרהוד, תרגום מילולי: "ביזה", "שוד"‏הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. במסגרת הפרעות נרצחו 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים ורכוש רב נבזז. בין 300 ל-400 פורעים לא-יהודים נהרגו כחלק מהניסיון לעצור את הפרעות. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000 בני אדם‏. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. משמעות המילה פרהוד היא הפחדה ברוטלית של נשלטים.

תשע"ו