מאגר סיפורי מורשת

בילדותי לא היו מכשירים דגטליים כלל וכלל!. ולעומת זאת הקשרים בין הילדים, הקרובים והשכנים היו מאוד קרובים והדוקים ליהודים. גרנו בשכונה ערבית, היחסים עם המוסלמים והנוצרים היו טובים אבל לא חברותיים (לא קרובים מדי) .

כשהייתי בת עשר אבא שלי תכנן לעלות ארצה כי הוא היה דתי וציוני.

בשנת 1946 ,אבי ביחד עם קרוב משפה עשה טיול לארץ הקודש. בקרו במקומות הקדושים בעיקר התרגשו בכותל המערבי גם נסעו למקומות שונים, למשל לראשון לציון ולזכרון יעקוב. כאשר שבו הביתה הביאו לנו מזכרות, עבודות עץ זית של בצלאל ובעיקר היו מאוד שמחים שהביאו בקבוקי יין מיקבים תוצרת הארץ, אבי חזר מטיול זה מאוד נרגש והחליט לעלות לארץ.

בקיץ השנה שלאחר מכן, נסענו כל המשפחה לישראל לחופשת קיץ, שכרנו דירה, טיילנו ובעיקר התרחצנו בים תל אביב (בקהיר אין ים) זה היה בשבילנו קיץ מאוד מהנה. בסוף הקיץ אמא התכונה לחזור לקהיר כדי למכור רהיטים ולסדר עוד סידורים כדי לשוב מהר בחזרה, אבא נישאר כאן.

בתקופה ההיא היינו נוסעים מקהיר לתל אביב ברכבת. ובכן בזמן הנסיעה לביתנו לקהיר,  כשהתקרבנו לתל עריש שם הייתה תחנה לבקורת תעודות מעבר, אנשים היו מתלחשים ואמרו שזוהי הנסיעה האחרונה ברכבת בקו זה, וכי הגבול ייסגר בין מצרים לישראל.ואמנם כך היה חזרנו לביתנו בקהיר והמשכנו בחיינו הרגילים, מלבד זה שלא היה לנו קשר עם אבא, התגעגענו ודאגנו לשלומו בכל התקופה שאבא היה בארץ, כמעט ולא הייתה תקשורת בינינו, מלבד פעמים ספורות שהעזנו לשלוח מכתב. הפרוצדורה הייתה כך שהיינו שולחים מכתב לקרוב משפחה שגר בצרפת, והוא היה מכניס המכתב למעטפה אחרת ממוענת לישראל, לא הרבינו להתכתב כי חששנו שיכול להיות מעקב או צנזורה והיינו מפוחדים. במשך החודשים הבאים הייתה מלחמת העצמאות.

שמענו חדשות ברדיו חיילים מצריים נלחמו כנגד חיילים ישראלים בארץ. והחיילים הישראלים ידם הייתה על העליונה, כתוצאה מכך החיים במצרים הפכו הרבה יותר מתוחים מאשר קודם. היחסים הלכו והורעו, היהודים פחדו להסתובב ברחובות מפני גידופים, התנכלויות והתפרעויות. הרגשנו שמתיחסים אלינו כאל אויבים. עם הזמן התחילה להיות תנועה שקטה בין הקרובים, החברים היהודים, דברו בינהם שכדאי להגר, שכדאי לעלות לארץ ישראל. וכך הייתה תנועה לעליה. 

אמא שלנו ארגנה את הסדורים לנסיעה, קנינו כרטיסים לאוניה, רוב הנוסעים היו יהודים שרצו לעלות לישראל. הגענו לעיירת נמל באיטליה בשם ברינדיזי . בברינזי קבלו אותנו פקידי הסוכנות היהודית, שכנו אותנו במחנה גדול ומגודר בצריפים שהיו בהם ארבעים מיטות-כל אחד. הסוכנות היהודית ספקה לנו ארוחות וצרכים בסיסיים אפילו הייתה מרפאה קטנה למקרים דחופים. היינו במחנה זה כחודש וחצי בסוף שנת 1949 .הסוכנות היהודית ארגנה נסיעה באוניה, זאת הייתה אניה ישנה ועייפה, הים בחורף היה סוער, הנסיעה הייתה קשה, אבל בשעה טובה הגענו לנמל חיפה בשלום ב-1950115.

כל העולים החדשים הועברו למחנה "שער עליה", אבל אנחנו רצינו לאבא. נסענו באוטובוס לתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב, שם היינו אמא ושלוש בנות עם מזודות, היינו עייפות ונבוכות. למרבה המזל, אנשים טובים עזרו לנו לקחת מונית לכתובת שהייתה בידנו, הגענו לכתובת, ירדנו למדרכה עם המזודות, מקום לא מוכר מבלי לדעת עברית. ישבנו על המזודות ולא ידענו מה לעשות.

דיירי הבניין נגשו אלינו כי נראנו כתופעה מסקרנת. האנשים עודדו אותנו ואמרו שאכן אבא גר בבניין זה וכי הם מאוד שמחים לבואנו. אבא כלל לא ידע על מועד בואנו, הערב ירד ואנו מחכים ישובים על המזודות. והנה אבא מגיע, חוזר מתפילת ערבית בבית הכנסת וההפתעה גדולה מאוד. ככה שוב התאחדה משפחתנו בשמחה רבה.

השנים ראשונות שלי בארץ היו השנים הכי מרגשות שלי בחיים.